שיעורי הרב שלמה אבינר

איפה כתוב בתורה "משיח"?

שאלה: איפה מוזכר בתורה, קרי: בחמשת החומשים - גאולה, משיח, הישארות הנשמה אחרי המוות, תחיית המתים, כלומר, בפירוש ולא ברמז או בדרשה? איך נדע מי משיח?

תשובה:

1. גאולה מוזכרת בעיקר בספר דברים פרק ל: "ושב ד' אלהיך את שבותך ורחמך וקבצך…והותירך ד' אלהיך בכל מעשה ידך - לטֹבה"

מוזכרת שם בפירוש שיבת ציון ותחיית האומה הישראלית על ארצה.

2. המשיח גם נמצא באותה פרשה באופן מובלע, כלומר לא ברמז או בדרשה, אלא בתור הנחה המובנת מאליה. הרי ד' מבטיח לנו לקבץ גלויותינו ולחדש ימינו כקדם (איכה ה כא). אם כן, ברור שאין הכוונה שנחיה כאן בארצנו תחת שלטון זר אלא תחת שלטון ישראל. גם לא די בשלטון ישראל מושחת, אלא שלטון אידיאלי על פי התורה, שהרי זאת הגדרתו של המשיח, כדברי הרמב"ם: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה ראשונה" (רמב"ם הלכות מלכים יא א). לכן אף על פי שהביטוי "משיח" אינו מופיע באותו פרק, הרי בהכרח הוא נכלל בגאולה שלמה, כדברי הרמב"ם: התורה העידה עליו שנאמר: ושב ד' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ד'".

3. על פי זה גם נדע מי משיח. הרמב"ם מסכם כמה תנאים שעל פיהם יש חזקת משיח, כלומר, לא בטחון מוחלט שזה משיח אלא אפשרות מוצקה הנותנת מעמד של משיח עד אשר יוכח ההפך, ותוספת תנאים המקנים מעמד של משיח ודאי. "חזקת משיח" הוא א. מי שעומד בראש עם ישראל בשלטון יחיד, כלומר, מלך. ב. מזרע דוד. ג. לומד תורה כמתבקש ד. מקיים מצוות התורה על פי תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. ה. מנהיג את האומה על פי התורה. ו. לוחם מלחמות נגד אויבינו.

"משיח ודאי" הוא מי שהצליח בכל אלה, כלומר עלה בידו להנהיג את האומה על פי תורה, חיסל את כל האויבים, קיבץ את כל נדחי ישראל ובנה מקדש על מקומו (שם ד). כל זה נכלל באותו פרק ל במובן של תחיית האומה השלמה.

4. הישארות הנשמה אחרי המוות. הרמב"ם מביא הוכחות מהתורה שבעל-פה (הלכות תשובה ח א). אפשר לומר שזו הנחה מובלעת בפסוקים המציינים עונש אחרי המוות, כגון "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט ה), סימן שיש את מי להעניש. אך זו סברה כללית העולה מכל התורה כולה כפי שכותב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, שהרי התורה מדברת על אפשרות של דבקות בד' ואף מצווה על כך "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום" (דברים ד ד).

גם היום, בהיותנו חיים בגוף יש לנו דבקות בד'. ועתה יש לשאול: הגוף מסייע לדבקות בד' או מפריע? ודאי מפריע, אלא אם כן מצליחים לזכך אותו זיכוך עצום. בכל זאת יש לנו דבקות בד' דרך נשמתנו. אם כן, קל וחומר שבסילוק הגוף אחרי המוות תהיה לנו דבקות בד' (כוזרי ה יב).

ההסבר בדבר הנחה מובלעת אינו בריחה מן השאלה, אלא אדרבא, התשובה היותר עמוקה. כאשר התורה ניתנה, השכינה היתה מופיעה בגלוי, נביאים התהלכו בינינו, ולא היתה שאלה בדבר הקיום העצמאי של הנשמה שאינו תלוי בגוף. הוכחה פשוטה לכך, שהתורה אסרה לדבר עם המתים. בין שניתן בפועל לדבר עם מתים בין שלא ניתן בפועל, אם התורה אוסרת, סימן שבעם ישראל סברו שיש עם מי לדבר (כוזרי א קטו).

יתר על כך, היו הרבה בעלות אוב, סימן שבפועל העם היה מעוניין בכך. רק יותר מאוחר, כאשר התפשטו זרמים חומרניים של הצדוקים למיניהם, אנשים החלו לפקפק באמתות הנשגבות והפשוטות ואז הוכרחו חז"ל להדגיש שאכן יש חיים אחר המוות.

5. באשר לתחיית המתים, חכמים הביאו רמזים ברורים מכמה פסוקים, אך גם זו הנחה מובלעת. אלא כאן יש לחלק בין רבותינו הראשונים. שהרי יש לפנינו עולם הנשמות, של קיום הנשמה בלי גוף אחר המוות, שנמצא כבר עכשיו, ועולם התחיה, של קיום בתוך גוף אחרי תחיית המתים והוא יופיע בעתיד. לפי רבנו הרמב"ם, עולם הנשמות הוא עיקר ועולם התחיה זמני. אדם יקום לתחיה, שוב ימות, ונשמתו תהיה צרורה בצרור החיים בעולם הנשמות. לפי רבינו הראב"ד והרמב"ן, עולם התחיה הוא עיקר ועולם הנשמות זמני, עד תחיית המתים, שאז אדם יקום לתחיה ושוב לא ימות.

לשיטה הראשונה, תחיית המתים היא סעיף מהאמונה בשכר ועונש. אמנם הטובה העיקרית היא עולם הנשמות (הלכות תשובה ח א), אך גם לגוף מגיע שכר, שהרי גם הוא טרח ועמל ועבד את ד', וזאת יקבל בעולם התחיה. אם כן תחיית המתים היא הנחה מובלעת של אמונת שכר ועונש.

לשיטה השניה, תחיית המתים נגזרת מהאידיאל הגדול של קידוש השם בתחתיות הארץ, עולם הנשמות הוא רק עולם זמני לפי צורך זיכוך הנשמות, עולם התחיה הוא המטרה הגדולה של עבודת ד' בעולם שלנו. תחיית המתים היא הנחה מובלעת של "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום".