שיעורי הרב שלמה אבינר

[מקורות ע"י הרב מרדכי ציון]

בדומה לזה, אמר הגרי"ד סולובייצ'יק: "בוא וראה מה כחה של ברכת מצווה, שכשעושים מצווה ואין מברכים עליה, תופסים ההמון שאין זה מצווה באמת, והראיה – מזה שאין מברכין עליה. ראה מה אירע לפסק הגמ' דבשמיני עצרת מיתב יתבינן וכו', ומדלא בירכו עליה, תפסו ההמון בטעות שאינה מצווה, והתחילו לזלזל בה עד שבא לידי כך שהפסיקו לגמרי מלישב בסוכה, והוא מנהג בטעות" (נפש הרב עמ' רכ-רכא. מדברי הרב עמ' קפג). ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סוס"י), כי להניח תפילין בלא ברכה, לא יבין איש שאינו ת"ח, ויבוא להקל ולזלזל בהנחתם וכו'.

הגר"א נבנצל כתב לי: "יבקש בצנעה ממישהו שיכוון לצאת בברכת הרב.

הגר"ח קניבסקי כתב לי: "ברכה לבטלה".

הג"ר יעקב אריאל, רבה של רמת גן, כתב לי: "לבקש מאחד המתפללים שלא יברך אלא יתכוון לצאת בברכת הרב".

הגרז"נ גולדברג כתב לי: "מעשה שקראו אצל בית הלוי אביו של ר"ח ששכח לספור לילה אחד והוא חייב להתפלל לפני העמוד, ביקש מאחד המתפללים שיברך לפני הספירה ויכוון לצאת בברכה שאמר בתור ש"ץ. ועיין הר צבי שדן אם יכול להוציא כיוון ששכח ואינו יכול לקיים המצווה ואולי נחשב פטור מן הדבר" (בעל שו"ת הר צבי במקראי קודש – פסח ח"ב סי' מו).

הג"ר שמאי קהת הכוהן גראס, מח"ס שו"ת שבט הקהתי, כתב לי: "יש עצה שיעמוד אצלו להוציא, ואם א"א שהרי הרבה פוסקים ס"ל דיכול לברך וכדי שלא יתבייש יכול לסמוך עליהם".

והגרש"ז אוירבך נותן עצה שמי שדילג יום אחד מלספור ספירת העומר, יכול לברך על הספירה עבור אחר להוציאו בברכתו, דהיינו שיסכים חברו כדי למנעו מבושה שלא לברך אלא לצאת בברכתו (הליכות שלמה יא, ז).

והג"ר פינחס אברהם מייערס, אב"ד האג ובעל שו"ת דברי פינחס, כתב לי: "יעיין בספרי שו"ת דברי פינחס ח"א (סי' לט) בשם הרב מצאנז ותלמידי הבעש"ט לכתחלה לספור בברכה, וכל שכן היכא שיש בזה משום בושה".

ונשאל בשו"ת דברי חכמים (עמ' קמט-קנ): שמעתי בשם הבריסקר רב, שפעם שכח לספור ספירה, ואמר לתלמידו לא לומר הברכה, והוא יספור עם ברכה בשבילו ולהוציא ידי תלמידו שמחויב בברכה, וממילא יכול לומר זה בקול רם, ולא יהיה זלזול בכבוד הרב ששכח לספור מקודם. ובספר מקראי קדש (מר' צבי פסח פראנק) הביא שו"ת שלא לעשות זה, מה למעשה הדין בזה אצלנו? והשיב: אחד שמע מהגר"מ פיינשטיין, שמעיקר הדין יוכל לעשות זה (שבכלל יש הרבה שיטות שסוברים שכל יום הוי מצווה חדשה, וממילא כל אחד יוכל לומר ברכה בכל יום ויום), אבל למעשה טוב לא לעשות זה בכל אופן (רק אם יהיה בזיון לרב בכגון דא מותר) וגם הג"ר העניך לייבוויטש סבר לא לעשות זה בכל אופן (שדומה קצת לשקר).

ומסופר שפעם אירע בספירת העומר שהיה הגרי"ש אלישיב בספק אם ברך אתמול כדין, ונסתפק, וככל הנראה שטעה ביום. ומאותו יום ואילך ביקש שיוציאוהו בברכה, ובכל יום היה אחד מהמתפללים מוציאו בברכה, והיה ההוא מברך בקול רם ומוציאו בברכה.

אמנם לכמה מנכדי הגריש"א היה נראה שאין זה לכבודו של הרב שכל המתפללים רואים שמוציאים אותו בספירת העומר, וניגשו להגריש"א ושאלו אותו אם לא עדיף שההוא יברך יותר בשקט, שלא כולם יראו וישמעו, ויהיה אולי ח"ו פגיעה בכבוד התורה... מחה הג"ר אלישיב בתוקף ואמר: "אדרבה, כולם יראו את ההלכה וילמדו שלא להקל בזה"!!! ונשתוממו כשעה חדא מגודל קדושתו של הג"ר אלישיב איך שלא חס על כבודו, העיקר להרבות כבוד שמים (עלון 'דברים הרבה' גליון 25 שמיני תשע"ג).

מצאתי הרבה פעמים שגדולי ישראל טעו או שכחו בברכות או בתפילה, שהרי גם הם בני אדם דומים למלאכים, ו'דומים' דווקא.

החפץ חיים נהג שלא לברך על נטילת ידיים בנטילה ראשונה. אמנם פעם אירע שברך על נטילת ידים בנטילה ראשונה בליל הסדר בטעות. ובתחילה היה מיצר על טעותו, אולם אח"כ הפטיר: "פעם אחת בחיי קיימתי דעת הגר"א שאומר שצריך לברך על נטילת ידים על דבר שטיבולו במשקה". והיה לפלא שלא דאג יותר על טעותו, כי החפץ חיים היה עושה הכל כפי שורת הדין, ולא היה מחמיר בשום דבר, אמנם חומרא אחת נהג, שהיה דואג וחושש מאוד לשיטת הרמב"ם דברכה לבטלה היא בכלל הלאו ד"לא תשא", ובגמרא יומא (פו, א) מבואר ש"לא תשא" מן החמורות לגבי כפרה, ע"ש, ומטעם זה החמיר מאוד בדין ברכה שאינה צריכה וברכה לבטלה, וכל פעם שיצאו נכדיו לרחוב, כשחזרו הוצרכו להראותו שאין תחת מנעלם שום טינוף, כדי שלא יברך במקום שאינו טהור ויהיו ברכותיו לבטלה (הגדת הגרשוני עמ' נד).

וראיתי פעם למעשה שהאדמו"ר מבעלז - הגרי"ד רוקח - ספר מספר לא נכון, והגבאי שלו תיקן אותו. קרה פעם שהרבי מסאטמר אמר עלינו ושכח לומר קוה וכו' ואין כאלקינו קודם (כמנהג ספרד), לכן אמרם אחרי עלינו. הוא אמר כי ישנו במנהג אשכנזים, לכן פעם אחת נהג כן... (עדות ביוסף עמ' ערב).

אמר הגר"ח קניבסקי על החזו"א: "פעם שכחתי בשבת בבוקר לומר 'רצה' בברכת המזון, ואמר לי: הרי תאמר 'רצה' בסעודה שלישית. ופ"א שכח החזו"א 'רצה' בבוקר וביקש מאחר שיוציאו (ואמנם בפוסקים מבואר לא כן) (מעשה איש ח"ה עמ' טז). פעם בירך הסטייפלר לישב בסוכה על המזונות, ושכח לברך ברכתם והכניסן לפיו, ונזכר מיד. סיפר ת"ח אחד, שמי שעמד שם הרגיש ממש, שהוציא מפיו המאכל בחיל ובמורא, כאחד שנודע לו שיש סם המות במאכלו! (אשכבתיה דרבי ח"ב עמ' קנו).