שיעורי הרב שלמה אבינר

מקורות ל"מתפלל בקול רם - עניית אמן" - מאת הרב מרדכי ציון:

והגאי"ל שטיינמן סיפר ש"הגרי"ז סולוביצ'יק מבריסק היה מתפלל תפילת שמונה עשרה בקול רם ברור כל מילה ומילה, וגם כשהתפלל בציבור היה אומר בקול וכולם היו שומעים אותו, כן זכורני מבית הכנסת בבריסק". וביאר הגראי"ל שכפי הנראה הטעם שהגרי"ז התפלל שמונה עשרה בקול רם שחשש להחמיר כהשיטות שאף בתפילה צריך להשמיע לאזניו וכדי שישמיע לאזניו כראוי החמיר להתפלל בקול, וכדומה שהגרא"מ שך סיפר גם על החפץ חיים כן שהעומד על ידו בשעת התפילה היה שומע את כל תפילתו. והוסיף שיש להסתפק בכהאי גוונא שמתפלל שמונה עשרה בקול רם אם השומע אותו מחוייב בעניית אמן על אלו הברכות, דהא עיקר תקנת הברכה דשמונ"ע היה להתפלל בלחש ואם כן אפשר שלא תקנו בה עניית אמן, ואולי גם איסורא איכא לענות על ברכה זו כדין עונה אמן יתומה (אעלה בתמר – מתורת בריסק עמ' עג).

בס' ועלהו לא יבול (ח"א עמ' צא) מסופר על הג"ר איסר זלמן מלצר כשהיה ילד, היה יהודי זקן בבית כנסת שהוא היה מתפלל בו, ואותו זקן היה כעסן בטבעו, והיה מרביץ לילדים במקלו או בסטנדר, ומלבד זאת גם היה מתפלל ש"ע קצת בקול רם. החליטו הילדים (וביניהם ר' איסר זלמן) להשיב לאותו זקן מנה אחת אפיים, מעמדו לידו בשעה שהתפלל ש"ע, ועל כל ברכה שלו נענו הילדים בקול רם "ברוך הוא וברוך שמו", "אמן"! פעם, הגה"ר א"ז ביקש מהג"ר שלמה זלמן אוירבך שיברר: מה הדין אם אדם שומע את חבירו המגביע קצת את קולו בתפילה בלחש, אם צריך לענות אמן? הגרש"ז עיין ומצא שיש בזה מחלוקת אחרונים, כי יש סברה לומר שעל ברכות תפילה בלחש לא נתקן לענות אמן, כיוון שהן צריכות להאמר בלחש. וכן דעת הגרש"ז אוירבך ובס' הליכות שלמה – תפילה (פרק ח, לב). בס' פניני הרב (עמ' לה), כתב הג"ר צבי שכטר, שפעם שאל אחד מהתלמידים את הגרי"ד סולוביצ'יק: "האם יש לו לענות אמן כשהוא שומע את ברכות הרב שבתפילה שבלחש"? לאחר הרהור קצר ענה לו הגרי"ד שמסתבר שאין לו לענות אמן, שהרי ברכות אלו צריכות להיאמר בלחש ולא ניתנו להישמע על ידי אחרים, ממילא לא ניתנו לעניית אמן. וכן פסק הג"ר שמואל הלוי ואזנר בשו"ת שבט הלוי (ג, טו אות א). ומסופר בשו"ת בית אב"י מהג"ר יצחק ליעבעס (ח"ה ס' ע ומובא בס' שלחן רבותינו עמ' קכג), שפעם האדמו"ר מבעלז, הג"ר אהרן רוקח בעל 'קדושת אהרן', נסע ברכבת ובסמוך לו עמד יהודי והתפלל תפילת לחש והרים את קולו, ונסתפק אם לענות בהוב"ש ואמן, ואמר שאין לענות על ברכותיו כיוון דקיי"ל שהמתפלל בחזקה אין עונין אחריו, ואין לך מתפלל בחזקה יותר מזה, שהרי אסור להגביה את קולו בתפילה. ומובא באבן ישראל (ט, ה) מחלוקת בין האדמו"ר ר"א מבעלז והגרי"י פישר בענין עניית אמן על ברכת ששמע ממי שמתפלל שמונה עשרה בלחש - שהאדמו"ר מבעלז דימה אותו למי שמתפלל בחזקה שאין עונים אחריו אמן, והגרי"י חילק, כי ש"ץ בחזקה אינו חייב בכלל באותו ברכה, כי בעצם הוא אינו שלוחו של הציבור, ורק לש"ץ תקנו לברך, משא"כ המתפלל בלחש, שהוא מחוייב בדבר, רק שמתפלל בקול (כך גם מובא בשו"ת ודרשת וחקרת ה, לד אות ד). וכן מובא בספר גם אני אודך מהג"ר גמליאל הכהן רבינוביץ (ח"ב ס' מא) בשם הג"ר יוסף שלום אלישיב, שאדם השומע את תפילת שמונה עשרה של חברו אסור לו לענות אמן על ברכותיו, כיוון שאין עונים אמן על ברכה שלא כדין, וברכת שמונה עשרה של לחש שאומרים בקול אינה כדין ולכן אין עונים אמן. אך בס' פניני תפילה (עמ' פו), ענה הגרי"ש אלישיב לאותה שאלה: "מי שאינו מתפלל באותה שעה, למה לא יענה? מה זה גרוע מברכת בורא פרי האדמה? האם המתפלל עשה איסור בדבר? ובלבד שלא יפריע לאחר. רואים בראש השנה שמותר להגביה קולו בתפילה". אמנם בס' גם אני אודך שבס' נזר החיים להג"ר אורן טיגר, הובאה שאלה זו להג"ר חיים קניבסקי והשיב שודאי צריך. כך גם פסק הגר"ח קניבסקי בס' הליכות חיים להג"ר ישראל טאפלין (ח"א עמ' מו אות קכ). אמנם הג"ר רבינבוץ כתב שדברי הגר"ח קניבסקי הם חידוש. מכל מקום, רוב הפוסקים אומרים שהשומע את חבירו המתפלל תפילת שמונה עשרה בלחש אין לענות אחריו אמן. וכן נפסק שיש לענות אמן בילקוט יוסף (תפילה ח"א, תשמ"ה, עמ' ערב). ועיין שו"ת רבבות אפרים (א, פא) שהביא דעות גדולי דורנו לכאן ולכאן, ונוטה שיש לענות אמן.