שיעורי הרב שלמה אבינר

מקורות ל"חיבוק ונישוק בבית הכנסת" - מאת הרב מרדכי ציון:

והגר"מ פיינשטיין היה מנשק את נכדיו בבית המדרש של ישיבתו מתיבתא תפארת ירושלים, שסבר שדין זה שלא להראות חיבה בביהמ"ד הוא רק בעת התפילה, ובשו"ע מובא דין זה בהלכות תפילה ולא בהלכות בית הכנסת (מגד גבעות עולם א' צב. מסורת משה עמ' מו). ובעת ביקורו של הגר"א שפירא בישיבה יונברסיטי בארצות הברית, נפגש עם הגרי"ד סולוביצ'יק בבית המדרש, הג"ר שפירא נשקו שם לעיני כולם, והיו שתמהו, הכיצד מנשק הג"ר שפירא את הרב בבית המדרש ובית הכנסת, והרי הלכה היא שאסור לנשק ולהראות חיבתו לאדם יותר לפני המקום? והסביר הגר"א שפירא לנשיא הישיבה יונברסיטי, הרב נחום לאם, שיש הגרי"ד סולוביצ'יק דין של ספר תורה, ואי אפשר שיעבור בלי לנשקו... (ראש דברך קעד-קעה. "ויהי בנסוע הארון" דברי הספד על הגר"א שפירא בהספד של הרב איתן אייזמן מה).

ומסופר בספר 'והערב נא' (ח"א עמ' 142-143) מעשה באב שלמד יחד עם בנו הקטן בבית הכנסת. במהלך הלימוד היקשה הבן קושיה חמורה על דברי התוספות, חיפש האב ומצא כי בנו כיוון לקושיית הגאון רבי עקיבא איגר. מרוב התפעלות והתרגשות קם האב ונישק את בנו שתי נשיקות על ראשו! כשנשאל היאך עבר על דברי הרמ"א (או"ח צח, א): "אסור לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת", השיב האב כי טעמו של דין זה הוא "כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום", אך נשיקותיו לא נבעו מאהבה, אלא כדי להראות לבנו מהי אהבת תורה והרגשת מתיקות ועריבות בלימוד. האם אכן מותר לנשק את הבן בבית הכנסת כדי ליטע בו אהבת תורה? השיב הג"ר יצחק זילברשטיין, רבו של רמת אלחנן בבני ברק וראש כולל בית דוד בחולון: אם אהבת התורה יוקדת בו או אהבת עצמו [שהרי 'ברא כרעא דאבוה' וכאילו מנשק את רגלו] והיה מנשק גם ילד זר שאינו בנו – מותר לו לנשק את בנו, אך אם ילד אחר לא היה מנשק, שמע מינה שאת עצמו מנשק והוא ביזיון.

מובא בחז"ל שגדולי הדורות נישקו בבית המדרש את תלמידיהם וחבריהם לאחר שהתפעלו מדבר חידוש שאמרו, כמו שמצינו באבות דרבי נתן (פ"ו): "נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר ואמר לו פתח ודרוש! אמר לו איני יכול לפתוח. דחק עליו ודחקו עליו התלמידים, עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם. כל דבר ודבר שיצא מפיו עמד רבן יוחנן בן זכאי על רגליו ונשקו על ראשו...". וכן מסופר במסכת נדרים (ט, ב) אודות שמעון הצדיק: "עמדתי ונשקתיו על ראשו" (ע"ש, ומן הסתם אירע הדבר בבית המקדש). וכמו כן במסכת כלה (א, כא): "אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים, פעם אחת מצאו ר' עקיבא, אמר לו רבי רצונך שאקח [אקנה] לך עיר אחת או שתים? אמר לו הן. מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. נטלן ר' עקיבא וחילקן לעניים! לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו: עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי? תפסו בידו והוליכו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו לפני התלמידים, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק זה (תהלים קיב, ט): 'פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד', עמד ר' טרפון ונשקו לר' עקיבא על ראשו, אמר לו: רבי אלופי, רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ" (פסקי תשובות ס' צח הערה 70). נשיקתם של התנאים הקדושים נבעה מחשקת ואהבת התורה שיקדה בליבם, ואם אכן זו הרגשת האב ללא תערובת אהבת בנו – אכן רשאי לנשק לבנו.

והוסיף, שהג"ר דוד בהר"ן הגיע לבית הכנסת ושמע כי הגביר הנדיב מר וקסלר שידך את בתו עם הצורבא מרבנן היתום הג"ר בצלאל ז'ולטי [שהיה אחר כך רבה של ירושלים], ונשקו על מצחו בתוך בית הכנסת. נשיקה זו דומה לנשיקת אהרן את משה המתוארת בפרשת שמות (ד, כז): "ויפגשהו בהר האלהים וישק לו", ופירש הספורנו: "כמנשק דבר קדוש", והיינו כמנשק ספר תורה. נשיקה זו מותרת גם בבית כנסת כשם שמותר לנשק ספר תורה.

ועיין שו"ת יחוה דעת (ד יב) שדן במנהג של ספרדים לנשק יד של רב כי דרך כבוד לאדם גדול ומכובד, ולכן גם בבית הכנסת מצוה לנשק ידיהם שכן ד' ציוונו על כבודם ומוראם של האב והרב.