שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

מצה שרויה (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

חג פסח בלי קניידלאך?!

שאלה: מה זו "מצה שרויה"?


תשובה: זו חומרה רק אצל חלק מהאשכנזים. כתוב במשנה ברורה (תנח סק"ד): "אין שורין ואין מבשלים מצות בפסח מחשש שמא נשאר מעט קמח בתוך המצות בפנים שלא נילוש וע"י השריה יתחמץ ועיין בשע"ת סי' ת"ס שמצד הדין אין לחשוש לזה". זה מה שנקרא "מצה שרויה", או ביידיש: "געברוקט".

ומובא בפסקי תשובות (אות ה ובהערות): ובשו"ע הרב (בחלק התשובות סי' ו) כתב שהמחמיר על עצמו שלא לאכול מצה שרויה תע"ב, וגדולי עולם נתפלגו בדבר זה.

יש שקיבלנו על עצמם ועל בני ביתם ותלמידיהם חומרא זו. וכן מקובל אצל רוב רובם של חצרות החסידים ורבותיהם, ובהנהגות החפץ חיים מבנו מעיד שהח"ח לא אכל שרויה בפסח, וכן נהג להחמיר לא לאכול שרויה הגרי"י קניבסקי הסטייפלר (אורחות רבנו ב, נ).

אך רוב רובם של הפוסקים הקילו ואכלו מצה שרויה. וכן במעשה רב (אות קפז) מביא שהגר"א לא היה מחמיר בשרויה. וכן שאילת יעב"ץ (ב, סה) בשם אביו החכם צבי. וכן במנהגי החת"ס (פ"י סעי' כה) שהחת"ס היה אוכל קניידלאך בפסח (ואילו בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רכב כתב "מצוה היא ופרישות שלא לאכול מצה שרויה בפסח"). וספרדים לא חששו למצה שרויה בכלל.

ויש שנהגו להקל בשרויה רק ע"י חליטה במים רותחים. וכן נהגו אצל החזו"א שהיו לשים הקניידלאך רק במי ביצים בלבד בלי מים והכניסו אותם אח"כ לקדירה כשהמים רתחו, והוי כחליטה, ואף שאין אנו בקיאין בחליטה (כמבואר במ"ב תנד ס"ק יא) בזה הקיל (אורחות רבנו ב, נב).

ויש שכתבו שלמחמירים במצה שרויה, לא רק האכילה אסורה אלא גם עצם השריה אפילו בלא אכילה. בשו"ת קנין תורה (ב, פז), הג"ר אברהם דוד הורוויץ, חבר בבד"ץ של העדה החרדית בירושלים, מביא בשם הפתחא זוטא שהאדמו"ר מוהר"ש מבעלזא היה אוכל בליל הסדר בקערה אחת עם אמו הצדיקת והיא פיררה לעצמה מצה בתוך המרק, ומוהר"ש היה דוחף בכף את חתיכות המצה לצד ואכל את המרק. וס' נטעי גבריאל (ח"ב פל"ז הערה כו) מביא ששמע מהאדמו"ר מקלויזנבורג שהסביר שעשה כן משום מצוות כיבוד אם שדוחה חומרא בעלמא. וע"ע בעניין זה בשו"ת ציץ אליעזר (יב, נג) בשם סי' מנחת יוסף שמביא מעשה הנ"ל ומביא סימוכין מכמה פוסקים שגם בשאר חומרות כגון המחמיר לעצמו באכילת בשר שהורה בה חכם, דווקא באכילת הבשר עצמו מחמירים אבל מקילים לאכול המרק שנתבשל בו.

ולכן אין להכין בחוה"מ פסח כופתאות (קניידלאך) וכדו' לצורך אחרון של פסח (שאז המנהג לאכול שרויה – כלומר, יום שמיני שבחו"ל. עיין למטה), אבל חומרא זו לא התקבלה, ולכן לילדים שקשה להם לאכול מצה שאינה שרויה, ובכמה מקומות גם לנשים, מקילים להכין ולתת להם לאכול מצה שרויה, ומחמירים ליחד להם כלים מיוחדים לצורך כך, ויש שמתירים להשתמש בכלים ששורים בהם.

וכתב בשע"ת (תס סק"א) "וע"פ נראה דאף המחמיר, א"צ להחמיר שלא לטבל מצה אפויה במים או במשקה אם נותן מיד לתוך פיו דפשיטא דאין בזה שיעור להחמיץ כלל וכן מבואר מדברי המג"א לקמן סי' תס"ו". וכ"ש כשהמצה בתוך פיו שמותר ללגום מעט מים כדי להקל הבליעה וכיו"ב, ואין חשש משום חומרת שרויה.

ומנהג ישראל להדר לאכול מצה שרויה בחו"ל באחרון של פסח, ובטעם הדבר כתב בס' דרך פיקודיך לבעל הבני יששכר (מצוה יב) "כל דבר שאדם עושה מצד החומרא יותר משורת הדין מהראוי שלא להחזיק בחומרא זו ביום אחרון של פסח, דכיון שנוהג החומרא הזו גם ביום אחרון א"כ מחזיק הדבר לחמץ גמור, ולא ניחא להו למארייהו (לקב"ה) דלימרו הכי" (פסקי תשובות שם אות ז).

וכדומה, כתוב בפרקי אבות (א טו): "שמאי אומר עשה תורתך קבע". פירש רבנו עובדיה מברטנורא: "עשה תורתך קבע, מצאתי כתוב, עשה תורתך קבע, שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים, או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך, אלא תהא תורתך קבע לך כמו לאחרים, וכן הוא אומר בעזרא (ז י) כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ד' ולעשות וללמד לבני ישראל, כמו שהכין לבו לעשות כך היה מלמד לבני ישראל". ולכאורה תמוה, הלא כמה וכמה פעמים מצינו בלשון הפוסקים שאמרו: "ובעל נפש יחמיר לעצמו" ו"המחמיר תבוא עליו ברכה"? הג"ר יצחק אהרן גולדברגר, דיין ור"י לחסידי פאפא, נותן כמה תירוצים לדברי הרע"ב. אחד מתירוצים שאסור להחמיר לעולם לעצמו ולהקל לאחרים, שבזה מראה שאין הלכה כן, רק צריך איזו פעם להקל גם לעצמו. וכן נהגו גדולי ישראל. אמר אדמו"ר מהרי"ד מבעלז שרב שנותן הכשר על איזה דבר ואינו אוכל פעם אחת מהשגחתו אין לו כ"כ סייעתא דשמיא (מובא בספר דברי מרדכי, פרשת תזריע). וכן היה מנהגו של הגאון רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, שכאשר פסק על מאכל מסויים שהוא כשר ,היה אוכל מהמאכל הזה, להראות שגם הוא סומך על כשרות הדבר. וכן נהג אחריו הג"ר ישראל יצחק רייזמן, ראב"ד ירושלים (תפארת בנים על קצשו"ע עמ' רפ. אדרת שמואל עמ' רי-ריא. ועיין שם עמ' ו שהגר"ש סלנט תמה על הרבנים המתירים לאחרים דברים שיש בהם ספק ומחמירים על עצמם, ומובאות שם כמה דוגמות). וכן עשה הג"ר אליעזר דוד גרינוולד, בעל שו"ת קרן לדוד ורב ור"י בסטמאר, שפעם א' הוציא בידו איזה דבר בשבת כדי להראות שהעירוב שהוא מכשיר הוא כשר וישר ומותר לכתחילה לישא משא בשוקים וברחובות, אע"ג שבדרך כלל לא הוציא. והג"ר משה הלברשטם, בעל שו"ת דברי משה וחבר הבד"צ של העדה החרדית בירושלים, שפעם אחת הוציא האדמו"ר מפאפא בהיותו בירושלים ספר לשוק בשבת, להראות שכוחו של הבית דין של העדה החרדית שנותן הכשר לעירוב, הוא יפה (פירוש על פרקי אבות 'אז יאמרו' עמ' עג, עז, קיד).

מי שמחמיר לא לאכול מצוה שרויה ואוכל באחרון של פסח בחו"ל, מנהג רוב העולם הוא לא להשתמש להשתמש בפסח של שנה הבאה בכלים אלו שבישלו בהם מצה שרויה. והיו להאדמו"ר ממונקאטש כלים מיוחדים לשרויה. ויש מקומות שאין מקפידים בזה, ובפרט בשנה מעוברת שיש לצרף שיטת החכם צבי שלאחר י"ב חודש א"צ הכלי הכשר, ונהרא נהרא ופשטיה (פסקי תשובות תנח אות ז ובהערות).

סיכום: אמנם הארכנו להסביר את דעתם של האוסרים מצה שרויה, אך באמת סוגיא בעלמא היא להתיר, וכן דעתם של רוב רובם של הפוסקים האשכנזים, וכן נוהגים הספרדים. וקל וחומר בימינו שהמצות דקות מאוד שאין חשש לחלק לא אפוי או לקמח בכיסים, וכן לא שמענו שאף פעם מצאו.


  • פורסם בשאילת שלמה 382