שיעורי הרב שלמה אבינר


== האם יש צורך במפלגה דתית? ==

[דברי הרב בכנס בנושא "חקיקה יהודית במדינה יהודית", בישיבה, בחוה"מ פסח תשע"ד]


'''שאלת התרבות של מדינת ישראל'''

מאז קום המדינה ואף קודם לכן, ישנה שאלה התלויה ועומדת ונתונה בוויכוח חריף. כולם מסכימים שצריך להקים מדינה, כולם עמלים ומוסרים עליה את הנפש. השאלה היא מה יהיה האופי של המדינה הזאת – דתית, לא דתית, חצי דתית?! בארצות הברית ישנה חוקה הקובעת מה הם היסודות האידיאולוגיים של המדינה. אך במדינת ישראל היה מסובך להכריע בכך. לכן הוחלט על "סטטוס קוו" - 'נצלם' את המצב ונותיר אותו כמות שהוא ואת הדיון בכך נותיר לעתיד.

שאלת התרבות הזו תלויה בשאלה הפילוסופית- מה היא מטרת המדינה?. ישנה שיטה של התיאורטיקנים של הפילוסופיה המדינית, הפילוסופים התועלתניים, למשל תומאס הובס האנגלי בספרו 'הלווייתן', הסוברים שמטרתה של המדינה היא לשרת את הפרט. צריך לארגן את החיים של הפרטים כך שכל אחד יוכל לקבל כמיטב שאיפותיו וזהו תפקידה של המדינה.

אך אנו סוברים כהשקפה השנייה, כפי שכתב גם הפילוסוף אפלטון: הפרט הוא בשביל המדינה. המדינה היא בשביל נשמת האומה, בשביל אידיאל האומה.

לעם ישראל יש אידיאל, האידיאל שלו אינו רק אידיאל של פרטים אלא גם אידיאל של כלל, "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב' ב'). הקדוש ברוך הוא אינו מייעד אותנו רק להיות אוסף של אנשים פרטיים גדולים אלא להיות '''עם''' גדול, "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט' ו'). כך כתבו רבים מגדולי ישראל: המהר"ל (נצח ישראל פרק יא) מלמד שהחידוש של עם ישראל הוא שבנוסף לקדושת הפרט ישנה גם קדושת הכלל. רבנו סעדיה גאון (אמונות ודעות, מאמר ג) מבאר שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה. הרצל אמנם שינה וכתב: 'אין אומתנו אומה אלא באמונתה', אך גם זה מתאים לאותו כיוון.

באופן מעמיק יותר ניתן להבין שהשאלה כאן היא מה קובע את ההיסטוריה של העולם בכלל – עובדות בשטח, כלכלה, ביטחון, מה שנקרא מטריאליזם, כשיטתם של מרקס ואנגלס. או מחשבות ואמונות, מה שנקרא האידיאליזם, כפי שטען הגל. מרן הרב קוק מבאר במאמר "למהלך האידיאות בישראל" שהאידיאלים הם המוליכים את ההיסטוריה כשיטתו של הגל (אם כי אנו אמרנו זאת עוד הרבה לפני הגל).

לכן, בעם ישראל הדיון כיצד האידיאל הלאומי מסתדר עם האידיאל הדתי כלל אינו עומד על הפרק, שהרי הם ביטויים של אותו עניין (אורות, ישראל ותחיתו לא, עמ' מה). בישראל, אם אדם הוא לאומי הוא ממילא דתי, כי הלאום הוא הלאום של דת ישראל ואם אדם הוא דתי הוא ממילא לאומי, כי הדת היהודית אומרת שצריך להקים עם על פי התורה.

זו תשובתה של התורה לגבי "שאלת התרבות" – צריך להקים אומה והאומה הזאת מתנהלת בעניינים הלאומיים, המדיניים, הכלכליים, הצבאיים, החברתיים – ולעילא לעילא בענייני המקדש, המשפט והסנהדרין- על פי דבר ד'.


'''המתנגדים ליהדות המדינה'''

אלא שיש לכך התנגדות מכל מיני כיוונים ומסיבות שונות. אפשר לנסח זאת כך: המתנגדים רוצים מדינה של יהודים. כמובן שגם הרוצים אך ורק במדינת היהודים ולא במדינה יהודית, אין כוונתם שהדת לא תישמר, אלא הם חפצים בהפרדת דת ומדינה משום שלהבנתם היהדות היא עניינו של הפרט. דהיינו, כל אדם יכול לעשות בחייו הפרטיים מה שהוא רוצה, אבל המדינה היא לא יהודית. הדוגמה לכך היא ארצות הברית - אף על פי שרובו הכמעט מוחלט של העם האמריקני מאמין באלהים, למדינה אין שום קשר עם הדת. היא מתנהלת על פי ערכים שלא קשורים לדת. כבר אמר אותו האיש, יש"ו הנוצרי, ליהודים שהתמרמרו על תשלום מיסים לרומאים ששלטו על ארץ ישראל: אתם צריכים לשלם מיסים, כי השאלה מי שולט בארץ אינה קשורה לדת - 'תנו לשמים מה ששייך לשמים, תנו לקיסר מה ששייך לקיסר'.

כתוצאה מכך המדינה יכולה להיות 'מדינת כל אזרחיה' - מדינה הכוללת אזרחים בעלי דתות שונות וכל אחד מהם עושה בביתו כפי שהוא רוצה, אולם למדינה אין צביון דתי.

אותם המתנגדים למדינה יהודית מתחלקים לשלושה חלקים:

חלק אחד הוא ארגונים לא יהודיים מחוץ לארץ, כמו הקרן החדשה לישראל, שמסיבות אמוניות ופוליטיות מפריע להם שיש מדינה יהודית. הם רוצים שהמדינה תיהפך למדינת כל אזרחיה ע"י הפרדת דת ומדינה וממילא תהיה מדינה ככל המדינות, בלא ייחוד של מדינה יהודית. לכן הם תומכים כספית בכל דבר שיכול למחוק את האופי היהודי של המדינה.

החלק השני הוא חילוניים קיצוניים שלא רוצים מדינה יהודית אלא מדינה חילונית. גם לשיטתם אין בעיה שתשמור מצוות בביתך - הם אוהבים ומכבדים את הדתיים, אך הם לא מוכנים לצבוע את המדינה בצבע דתי. המתנגדים הללו כוללים גם חילוניים למחצה, לשליש ולרביע - כולל רפורמים וקונסרבטיבים. הרפורמים והקונסרבטיבים מצטרפים למלחמה כיוון שאין להם הכרה ולגיטימציה בתור זרם במדינה יהודית. החילונים, הקונסרבטיבים והרפורמים הם יהודים טובים, נחמדים ואהובים, אך השקפתם פסולה.

החלק השלישי הוא יהודים דתיים לאומיים שהם פלורליסטיים, פתוחים ורחבים. הם לא רוצים לערבב את התורה בפוליטיקה. לדעתם כל איש יעשה כרצונו בין 
כתלי ביתו, כמו שאמר משה מנדלסון: היֶה יהודי בביתך ואדם בצאתך.


'''מה קורה לסטטוס קוו?'''

עקב זאת, בשנים האחרונות ישנה שחיקה מתמדת בסטטוס קוו. הסטטוס קוו שהיה אמור לשמר את המצב כפי שהוא, הולך ונשחק.

השחיקה מתבטאת בנושאים שונים:

1. '''גיוס בכפייה של תלמידי ישיבה-''' כלומר, שחברי כנסת יחליטו האם תלמיד ישיבה יוכל ללמוד תורה וכמה זמן הוא ילמד.

2. '''תקציב הישיבות''' קוצץ, עובדה שמחלישה את הישיבות ופוגעת בהן.

3. '''ברית הזוגיות''' המאפשרת לזוג להינשא בלא להתחתן כדת משה וישראל. כלומר, להינשא ב'נישואין אזרחיים'. 'נישואין' כאלו - קשר קבוע בין איש לאישה בלי נישואין על פי ההלכה - מוגדר על ידי הרמב"ם 'זנות'.

4. '''חוק הפונדקאות''' שמאפשר חוקית לזוג המורכב משני גברים או שתי נשים להיות הורים לילד.

5. '''פגיעה בבתי דין-''' בית דין לא יוכל לדון בדיני ממונות אפילו אלה הקשורים לגירושין אלא אם כן שני הצדדים מסכימים. בעצם יש פה ביטול גמור של סמכות בתי הדין, שהרי אם שני הצדדים מסכימים אז אין בעיה שהם יתדיינו בפני כל מי שעולה בדעתם.

6. '''ביטול תפקיד אחד הרבנים הראשיים''', שהוא אב בתי הדין. ההשלכה של זה היא שבתי הדין יהיו כפופים למשרד המשפטים.

7. '''חוק הגיור:''' ההחלטה איך מתגיירים לא תהיה באופן בלעדי ביד הרבנות הראשית אלא גם אחרים יחליטו. כך תהיה אפשרות להתגייר בלי קבלת מצוות, או להתגייר גיור רפורמי או קונסרבטיבי.

8. '''חינוך מעורב של דתיים וחילונים.''' אנחנו אוהבים חילוניים, אבל אין זה אומר שחינוך משותף איתם אינו מזיק.

ישנם עוד חוקים רבים בתחומים אלו, שהם למעשה נסיגה מהסטטוס קוו. במילים אחרות: התקדמות לעבר הפרדת דת ומדינה ומדינת כל אזרחיה.


'''הצורך במפלגה דתית'''

מכאן אנו חוזרים לנקודה שבה פתחנו. ודאי שצריך לשכנע ולהסביר, אבל עם זאת יש צורך במפלגה דתית לאומית שתילחם. מפלגה אינה עוסקת בחינוך, היא נלחמת על הדברים. אי אפשר לסמוך רק על כך שאנשים ישתכנעו. האנרכיזם האוטופי סבר שאין צורך בהיררכיה ובחוקים משום שאפשר לסמוך על אנשים שיחליטו לפעול טוב ונכון, אך זו אוטופיה. כך יהיה לעתיד לבוא - "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד' כי כולם ידעו אותי למקטָנם ועד גדולָם" (ירמיה לא לג). לעת עתה הקטנים אינם יודעים את ד', לכן צריך ללמד תורה ולחנך לתורה, אבל יחד עם זה צריך שתהיה חקיקה דתית כדי למנוע הפקרות ופילוג באומה. אם חלק מהאנשים יתחתנו בניגוד להלכה, ממילא אי אפשר יהיה להתחתן עם כל אחד ונצטרך לנהל ספרי יוחסין. אם תהיה אפשרות להתגייר שלא על פי הלכה, יווצרו שני סוגים של יהודים. אנו עלולים לחזור לפילוג שגרם לחורבן בית שני.

לכן, גם הרבה חילונים מבינים, מתוך אחריות, שכדי למנוע פילוג באומה צריך חקיקה דתית. כמובן שלא על כל נקודה צריכה להיות חקיקה, אבל נושאים שהם הנשמה, עצם הקיום - תורה, מצוות והשראת השכינה חייבים להיות מקובעים בחוק.


'''שמירה של כסף ושמירה של זהב'''

בנושא זה כותב הגרי"ד סולובייצ'יק שהיה נשיא המזרחי באמריקה, בספרו "חמש דרשות":

"רבים טוענים כי המזרחי צריך היה להיות תנועה תרבותית-חינוכית טהורה ולא להתעסק בשאלות פוליטיות. דעה זו מביעים הרבה יהודים דתיים כאן בארצות הברית ובארץ ישראל. את חטאי אני מזכיר: במשך זמן מסוים גם אני הייתי מאוהדי שיטה זו וסברתי כי על היהודי הדתי להתרחק מפוליטיקה. הבה נקבע כי שיטה זו לא נכונה היא, טעיתי וכן הרבה מחברי.

אם המזרחי והמפלגות הדתיות האחרות היו מתחסלות, היו הרבה הישגים דתיים מתחסלים גם כן. במיוחד ייחרב החינוך הממלכתי דתי. גם החינוך העצמאי לא יוכל להחזיק מעמד... מפני שאי אפשר למפלגה חילונית, אף אם היא איננה אנטי דתית... אי אפשר שתעשה את העבודה באותה הדאגה שעושה זאת תנועה של יהודים דתיים. אני, למשל, מוכן להסכים כי מפא"י רוצה באמת ובתמים להקים מדור דתי, ושמינוי אדמו"ר חסידי כמורה דרך דתי-רוחני שלה וחלוקת דברי-דת ליישובים שונים היה מאמץ כן מצדה למלא אחרי דרישות היהודים הדתיים שביישובים ההם... האם בגלל זה עלינו לחסל את תנועתנו ולסמוך על מפא"י שהיא תהיה המלאך הממונה על הדת ומסורת? בוודאי שלא. למה? אענה לכם בסיפור מעשה שהיה.

כאשר הממשלה הרוסית במאה הקודמת עמדה לסגור את ה'חדרים' ברחבי רוסיה, נקבצו גדולי התורה לפטרבורג לטכס עצה כיצד להציל את החינוך המסורתי. באחת האספות הוחלט למנות בא-כוח תמידי בפטרבורג שיעמוד על המשמר וישתדל להגן בכל המאמצים על החינוך המסורתי. כמועמד לתפקיד האחראי הזה הוצע שמו של איש מסוים שהיה ממקורביו של ר' יוסף-בר (סולובייצ'יק). כל הרבנים הסכימו. להפתעת כולם קם ר' יוסף-בר על רגליו ואמר כי הוא מתנגד למינוי. הרבנים התחילו להתריס כנגדו... ענה ר' יוסף-בר: אמנם יהודי ירא-שמים הוא, ובכל זאת אני מתנגד למועמדותו. שהרי תלמוד ערוך הוא במסכת בבא קמא דף סב ע"א: 'אמר רבא: הנותן דינר זהב לאישה ואמר לה: "היזהרי בו, של כסף הוא". פשעה בו - משלמת של כסף. דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי [=שמירת כסף קיבלתי עלי, שמירת זהב לא קיבלתי עלי]'. לו ידעה האישה שהדינר של זהב הוא, הייתה שומרת עליו יותר והפשיעה לא הייתה קורה. אמנם, גם על דינר כסף צריך לשמור כי גם לו יש ערך ובכל זאת שונה היא השמירה על דינר זהב מזו של דינר כסף. לכן היה עליו לומר לאישה כי של זהב הוא ואם לא גילה לה את הסוד, חייבת היא במקרה של פשיעה, להחזיר לו רק את ערכו של דינר כסף. המשיך ר' יוסף- בר: לדידי ה'חיידר', החינוך הישן, דינר של זהב הוא. בבת עיני, יקר ואהוב הוא לי מאוד, מפני שבלעדיו אינני רואה כל עתיד לכנסת ישראל. החינוך הישן הוא אצלי יסוד היסודות של קיומנו. גם לידידי היקר ה'חיידר' יקר הוא, אלא שבעיניו הוא בבחינת דינר של כסף... הוא איננו סובר כי בלי ה'חיידר' נשקפת סכנת כיליון ליהדות. הוא מתאר לעצמו כנסת ישראל ללא 'חיידר'. בוודאי ישמור הוא על הדינר-ה'חיידר' בנאמנות וביעילות. אלא שהוא לא ימסור את נפשו עליו כמונו. לפיכך אינני רוצה למנות אותו לשומר. אני רוצה כי השומר יעריך את הדינר בדיוק כמוני - כשל זהב, ולא כמו שהוא מדמה שהוא של כסף.

אף אם נניח כי מפא"י, הליברלים וחירות מבינים את ערך היהדות וסוברים כי ארץ ישראל דתית חשובה היא בכדי לקשור את היהודים בגולה עם המדינה - נשאלת השאלה... האם גם הם חושבים באותן קטגוריות של דינר זהב, כמונו, כי ללא שבת אין קיום לכנסת ישראל, כי ללא כשרות נטמא הבית היהודי, כי נישואי תערובת חותרים תחת יסודות קיומנו, כי בלי חינוך דתי הכל יהיה אבוד? ועל כולם - האם מאמינים הם כמונו כי ארץ ישראל חילונית איננה ארץ ישראל וכי רק לישראל של קדושה התפללנו וציפינו במשך אלפי שנים? ...הם אמנם תופסים את היהדות כמוסד חשוב, אולם בשום פנים ואופן לא יסכימו כי יהדות היא יסוד היסודות של קיומנו הכולל. לדידם, היהדות היא ערך, ואולי אף ערך גדול, אך בהחלט לא דינר של זהב... את דינר הזהב לא נפקיד בידי אחרים - בעצמנו נהיה השומרים ונשמור על הדינר מפשיעה, גנבה, אבדה ואונסים. אולם אם אין אנו יכולים להפקיד את הדינר בעיני אחרים ועלינו להיות בעצמנו השומרים, חייבים אנו להיות מאורגנים באורח פוליטי, כי איך נוכל לשמור על הדינר אם יחסרו לנו המכשירים הפוליטיים הדרושים"?

אם כן, אומר הגרי"ד סולובייצ'יק, גם אם במפלגה חילונית ישנם הרבה אנשים יראי שמים ואוהבי דת- מבחינתם זה דינר כסף. בעניינים אלו אפשר לסמוך רק על מפלגה דתית המתייחסת אליהם כדינר זהב.


'''עסקנות או מנהיגות'''

כך סבר הגרי"ד סולובייצ'יק. אבל מרן הרב קוק החמיר יותר. מרן הרב קוק באגרותיו, סבר שמי שינהיג את האומה מבחינה רוחנית זו תנועת המזרחי, שלימים נהייתה המפד"ל והיום "הבית היהודי". כיוון שיש בה אנשים יראי שמים וצדיקים המסורים לתחיית האומה ובניין האומה בארצה על פי תורת הרב. אך בהמשך הוא כותב שאף שתאורטית כך היה צריך להיות, מעשית זה לא קורה כי תנועת המזרחי היא פשרנית. אנשי המזרחי מדברים בצורה פשרנית ולא מבטאים עמדה מוחלטת וברורה הנובעת מכוח רוחני גדול. פעם אחת תפס השר ר' יוסף בורג, יהודי תלמיד חכם יקר וטוב שישב בממשלה, את הרב חנן פורת בכתפיו ואמר לו: חנן, אנחנו פשרנים! כלומר: יש לנו אידיאל להיות פשרנים, כי לולא זה נפסיד. אם נרצה הכול, לא נקבל כלום.

אלא שעל כך כבר אמר החפץ חיים (בפרושו על התורה עמ' ל') שאמנם בהלכה יש דין ויש פשרה ופשרה עדיפה מדין, אבל צריך ששני הצדדים יסכימו. כאן, צד אחד- שהוא אנחנו- מוכן לפשרה, אבל הצד השני הוא ריבונו של עולם. האם ריבונו של עולם חתם גם הוא על הפשרה? האם הוא מוכן שיהיו נישואין אזרחיים? האם הוא מוכן שיהיה גיור כזה?

לכן מרן הרב קוק סבר שתנועת המזרחי לא יכולה להנהיג. הוא חשב שהיא שומרת על הדת כעל מטבע של כסף ולא של זהב, אינה מוסרת נפשה על כך. כמובן שעדיף מי ששומר כדינר של כסף מאשר כפרוטות של נחושת - אבל מרן הרב קוק הבין שהם לא ימסרו את הנפש על התורה.

מאוחר יותר ניסה מרן הרב קוק להקים הנהגה רוחנית אחרת לאומה. הרב רצה להקים תנועה שתיקרא 'דגל ירושלים' שתעורר אנשים יראי שמים להיות מסורים לתחיית האומה באופן מוחלט. גם זה לא הצליח. לאחר מכן הוא העלה רעיון שלישי שהצליח - ישיבת מרכז הרב. ישיבת מרכז הרב ובנותיה המרובות הן תנועה, אבל לא כוח מדיני. כדי להילחם על העניינים האלה צריך כוח מוחלט.

מ שמעונין להחליף את העסקנות של המזרחי במנהיגות, צריך לבחור בדרך של מנהיגות - להביע גם בסוגיות אלה של דת ומדינה עמדה ברורה ותקיפה ששמירת התורה צריכה להיות ערך עליון במדינת ישראל. 


'''הצורך בחקיקה דתית'''

לסיום, כיצד אפשר להיות בעד חקיקה דתית, הרי חקיקה כזו עלולה לעורר התנגדות ולהכעיס? על כך ישנן שתי תשובות, תשובה הלכתית ותשובה מעשית:

מבחינה הלכתית - הרמב"ם בהלכות גירושין (ב' כ') כותב שעל אף שגט מעושה (- גט שכפו את הבעל לתתו) אינו גט. אם בית הדין החליט שהוא חייב לתת גט והוא מסרב, מכים אותו עד שיאמר "אני רוצה". לכאורה זה לא מובן: מדוע הגט תקף, הרי באמת הוא לא רוצה לגרש? מסביר הרמב"ם: בפנימיות נשמתו האלוקית הוא כן רוצה לגרש, אבל היצר הרע לא רוצה. ממילא מכים את היצר הרע שמפריע לו לרצות את מה שהוא רוצה באמת. גם החקיקה הדתית באה לכפות את מה שהיו רוצים לולא היצר הרע.

מבחינה מעשית - פעם כתב מישהו בעיתון שמרן הרב קוק לא לחם, שמרן הרב קוק היה רך. על כך כתב רבנו הרב צבי יהודה: זה לא נכון! הוא לחם שלא יהיה הפקר, הוא לחם על התנהלות החיים בכשרות, בטהרה ובקדושה. אלא שיחד עם המלחמה הוא לימד אמונה, הסביר, בירר, רומם את האומה מתוך מעמקי דעת תורה של קדושת ישראל ורוממות אמונתה האלוקית. החקיקה הדתית לא באה במקום הסברה אלא בנוסף לה.


יהי רצון שנזכה להוסיף באומה עוז וגבורה, אמונה, טהרה וקדושה.


*פורסם בשאילת שלמה 341

[[קטגוריה: מאמר]] [[קטגוריה: המדינה אתחלתא דגאולה (מאמרים)]] [[קטגוריה: אקטואליה (מאמרים)]]