שיעורי הרב שלמה אבינר

שתיקה אינה הודאה

חברי הטוב, אני ממליץ לך לא להשיב על כל השקרים וההכפשות.

אמנם מן הדין אתה רשאי. מבואר בספר החינוך שאיסור הלבנת פנים הוא אם מתנפלים סתם כך על אדם בחירופים ועלבונות, אבל אדם שמותקף, מותר לו להשיב, הן כדי להגן על עצמו הן מפני שאינו חייב להיות כאבן דומם (מצוה שלח).

אבל אני ממליץ לך להיות מן "הנעלבין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין... עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה לא)" (שבת פח ב).

אף על פי שיש לך מה להשיב, עדיף שתשתוק ולא תהפוך את כל הציבור למדורת אש.

ויש שביארו את כפל הלשון, הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, שהביטוי 'חרפתן' מתייחס לעולבים. כלומר הנעלבים שומעים את חרפתם של העולבים, יודעים הרבה דברים בזויים עליהם ויכולים להשיב להם מנה אפיים, ובכל זאת אינם משיבים (קיצור של"ה).

לכן זו עצתי: שתוק ותן כבוד לד' אלהי ישראל.

פעם אחת התקיימה אסיפה למען חיזוק הדת בירושלים, בה נכח הגאון ר' זרח ברוורמן, ראש ישיבת מאה שערים. אחד הנוכחים התחיל לתקוף אותו בצעקות והאשמות, לעג ובזיונות. במשך כל אותו הזמן, הרב זרח עמד מן הצד ולא השיב דבר. כל הנאספים היו בטוחים שהצדק עם אותו תוקף שהרי "שתיקה כהודאה".

לאחר האסיפה ניגשו לרבי זרח ושאלוהו למה שתק והסכים להתבזות, שזה חילול כבוד התורה, ולמה לא גילה את האמת שאינו אשם, השיב רבי זרח: לו הייתי מגלה את האמת שלא הייתה ידי בדבר, מיד היו מבינים מי אשם, והיה מתגלה קלונו ברבים, וחז"ל לימדונו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (ברכות מג ב). ('גדולי הדורות' לרב שטרן עמ' 977).

מעשה ברבי חיים חזקיהו מדיני, רבה של חברון ובעל ה"שדי חמד", שבהיותו אברך צעיר למד בכולל בבוכרה. הוא היה שקדן עצום, מגיע בבוקר מוקדם לפני כולם וחוזר בלילה מאוחר אחרי כולם. לכן העשיר שהחזיק את הכולל בתוך ביתו, קירב אותו במיוחד.

תלמיד אחר קינא בו ובחכמתו וארגן לו עלילת אשת פוטיפר. הוא שילם כסף לאשה המנקה שהיתה באה מוקדם כאשר רק ה"שדי חמד" למד בבית המדרש, כדי שתפליל אותו. ואכן היא התפרצה החוצה בצעקות שאותו אברך נטפל אליה. איש המזימות חיכה שם, חימם את הגזרה והחל אף הוא לצעוק שחייבים לזרוק מבית המדרש אברך מושחת כזה. קמה מהומה רבתי, הגיע העשיר, כולם התנפלו עליו בדרישה לסלק אותו אברך.

העשיר, בקיא בהוויות העולם הזה ופיקח מאוד, השתיק את כולם, וביקש מהם להיכנס לבית המדרש. שם המשיכה ההמולה, אך ה"שדי חמד" לא הוציא הגה מפיו, אלא שתק והמשיך בלימודו.

חצי שעה הגביר התבונן ב"שדי חמד", ואז דפק על שולחן והכריז: "אדם זה קדוש הוא! מי שיפתח פיו עליו ויאמר מילה אחת נגדו, מסולק מן הכולל". על אתר הוא פיטר את המנקה.

כולם שתקו, כי אותו גביר היה גם צדיק וגם פיקח, ובכל זאת ספק המשיך לקנן בלבם של אנשים רבים, בחושבם שסוף סוף אין שום הוכחה לטובת ה"שדי חמד" ואין עשן בלי אש.

אלא שלאחר זמן מה באה המנקה אל ה"שדי חמד" בבכי, וסיפרה לו שהכסף שקיבלה כבר נגמר ועתה נותרה בלי פרנסה, לכן ברצונה להתוודות ברבים ולספר את הכל. השדי חמד שמח מאד שסוף סוף תצא האמת לאור. אך מהר מאוד חשב: "מי ירוויח מזה? אני ארוויח וריבונו של עולם יפסיד. כבודי יוחזר על כנו אך חילול השם נורא ייגרם. אמנם אברך שנטפל למנקה הוא דבר חמור, אך לומד תורה שמעליל יש מאין עלילת אשת פוטיפר הוא חילול השם לאין ערוך יותר גדול. לא יצא מזה כבוד שמים".

לכן אמר למנקה לשתוק והוא יטפל בעניין. הוא ניגש לעשיר ושכנע אותו לקבל את המשרתת בחזרה - שכמובן שמחה מאוד על הבשורה. ובאשר לאיש המעליל, הוא נפטר אחרי כמה ימים ונקבר עם סודו. אלא שכאשר ה"שדי חמד" יצא מבית העשיר, הוא פתאום הרגיש שראשו נפתח ושהוא מקבל את כל התורה במתנה.

אכן אי אפשר להאמין שאדם בודד הספיק ליצור אנציקלופדיה גדולה כספרו "שדי חמד". הוא זכה לזה מפני שמסר כבוד עצמו להשאר בזוי למען כבוד ד' (שאל אביך ויגדך, לרב שלום מרדכי שבדרון א רנז, גדולי הדורות לרב שטרן 870).

ועוד יותר למעלה בקודש, ראה מה כתב הרמב"ם לתלמידו מר יוסף אבן ג'אבר: "ואמנם מה שהגיע לנו (=נודע לנו), ואפשר שיהיה אמת ושלא יהיה אמת, שיש שם (=בעירך) מי שמדבר עלינו (=עלי) רעות, והוא מבקש להתכבד בקלוני, ויצא משיטת הראוי בחיבורנו (=אודות חיבורנו משנה תורה), ושמענו שאתה מחית קצת מחוי והתקוממת בזה קצת התקוממות, אל תעשה דבר מזה. אנחנו מוחלים לכל מי שיעשה זה בשביל סכלותו, וכל שכן מי שיש לו בזה תועלת, ולא יזיק לנו, וכופין על מידת סדום, זה נהנה וזה לא חסר.

וכל שכן שההנאה בזה לנו כולנו: לזה האומר בשביל מה שיועילנו בעיני היושבים לפניו מן השלמות (=יחשבו שיש בו שלמות) ושהוא חכם, ושהוא תופש על מי שיחשב בו שבני אדם נסמכים עליו (=נמשכים אחריו) וכל שכן אם היתה התפישה בחכמה ודת. וזה כולו מועיל למי שעושהו בעולם הזה. ויועילנו אנחנו גם כן בעולם הזה ובעולם הבא. ואמנם בעולם הבא - מבואר, והעולם הזה - מפני שכל מי שמבקש להעלים מה שגילהו ד' - אמנם מוסיף לו גילוי.

ויותר מכל זה, שאתה מביא על עצמך מריבות ורעות, שאין בהן צורך. ואנחנו לא נבקש סיוע מאדם, ונניח כל אדם עם מה שרצה לעצמו" (אגרות הרמב"ם \ מהדורת הרב שילת עמ' תיז).

==

==