שיעורי הרב שלמה אבינר

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: נולדתי חילוני. כאשר עמדתי על דעתי, הבנתי שאותו עולם הוא ריק, אין ערכים, אין אידיאלים, הכל יחסי, הכל נזיל, אין קשר לאלהים.

אז נכנסתי לעולם הדתי-החרדי שם מצאתי את שאהבה נפשי, חוויה עצומה של קרבת ד', תחושה אדירה של מילוי עצמי.

אבל במשך הזמן חשתי שאיבדתי את עצמי, שאני כופה על עצמי להחניק את קולי הפנימי.

אז נבוכותי. לחזור לעולם החילוני? אמנם הוא חופשי, אך הוא ריק וחומרני ואינו מרווה את הצימאון לאלהים. להישאר בעולם הדתי-חרדי? אמנם יש בו חוויה של קרבת אלהים, אך אני עושה בו שקר לעצמי.

לכן אחרי התלבטויות כבדות, החלטתי ללכת בדרך חדשה שלא קיימת בעולמנו: קודם כל להיות אמתי עם עצמי ולא להתכחש לנשמתי, כלומר לקחת מן היהדות הדתית-החרדית מה שתואם לתשוקתי לקרבת אלהים, ויחד עם זה להשתחרר מכל מיני איסורים שצורמים לקול נשמתי במיוחד איסורים שונים בין גברים לנשים. בנוסף לכך אני גם לקחתי דברים מהמזרח הרחוק, כגון מדיטציה, שאני מתחבר אליהם.

זו הדרך החדשה שסללתי: לא האמת של אחרים אלא להיות אמיתי עם עצמי, ובכך השלמתי את המסע אל נשמתי.

תשובה:

טעות א. אין זו דרך חדשה. זו אופנה שהחלה לפני 200-300 שנה, עם הזרמים האכסיסטנציאליסטיים השונים, כגון הפילוסופים שופנהאור שהרים את דגל הרצון העצמי, או קירקגור שכתב שלא אכפת לו מהאמת הפילוסופית המוחלטת המתבררת בשכל אלא באמת שלו המדברת אליו. אין כאן שום חדש תחת השמש.

טעות ב. החילוניים אינם ריקים, יש אצלם הרבה אידיאליסטים מלאי יושר ואמת, אחריות וחסד, מסירות לחינוך ולחברה, למדינה ולצבא. נכון שחסרה להם תחושה של קרבת ד', אך גם בלי תחושה, אכן זו קרבת ד'. דבקות בד' היא דבקות במידותיו. אתה מחפש חוויה, להם יש משהו נעלה יותר, כדברי מרן הרב קוק: ביושר הדעת ובמידות טובות, יש יותר אמונה ודבקות אלהית מבאמונה דיבורית וציורית רגשנית" (שמונה קבצים א רלד ועיין שעז). התורה פותחת שערי אורה גדולים ומאירים יותר ממה שיש במוסריות של החילוניים, אבל אין זו סיבה לזרוק עליהם אבן.

טעות ג. זה לא הקול הפנימי של הנשמה שנותן לך עצות למחוק חלקים מן התורה והאמונה וההלכה, כי הנשמה טהורה היא. זהו הקול של הזוהמה והחלאה שגם שורה בתוכיות האדם. לא חיכינו לפרויד כדי לדעת שתת המודע של האדם מורכב ויש בו גם פקעת יצרית. תמיד ידענו שלצד הנפש האלהית יש גם נפש בהמית ואפילו נפש חייתית. הדיון אם האדם בא מן הבהמה או לא אינו קריטי, השאלה החמורה היא אם כבר הגיע משם.

טעות ד. אתה מדבר על תחושת האלהים, צימאון אל האלהים, קשר עם האלהים. אך אינך מדבר על עבודת האלהים. אינך מדבר על מגמת החסיד של מסילת ישרים שבעמלו בתורה עושה נחת רוח ליוצרו (יח). אינך מזכיר אפילו אידיאל למען העם, למען הארץ, למען הזולת. רק דבר אחד מעניין אותך: אתה בעצמך והחוויה שלך. אתה מדבר על קרבה לשם הויה ובאמת יש לך קרבה לשם חוויה. החייל הפשוט שנכנס לעזה כי "אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים כשאחרים סובלים" - הוא קרוב לשם הויה.

טעות ה. אין מסע ישיר לנשמה. היא סמויה מן העין. היא יושבת בחדרי חדרים. רק נתיב אחד יש כדי להגיע אליה: המעשים הטובים. מעשים טובים ומידות טובות, לימוד תורה ותפילה בכוונה (עיין מסילת ישרים פרק א ואורות התשובה ו ו).

לכן אנו נמשיך בדרך הישנה שלנו של עבודת ד', שהיא לא רק חובה אלא עונג עליון.