שיעורי הרב שלמה אבינר

האם מותר למסור את הנפש למען ארץ ישראל?

איני יודע מי הראשון שהמציא שאלה זו. זו שאלה חדשה, שלא נשאלה מעולם במהלך הדורות. לא תמצאו את שאלת מסירות-הנפש על ארץ-ישראל לא בתורה ולא בתנ"ך, לא במשנה ולא בגמרא, לא בראשונים ולא באחרונים. רק בזמן האחרון המציאו את השאלה הזאת.

במשך כל הדורות מסרו יהודים את הנפש על ארץ-ישראל וזה היה מובן מאליו שכך מתקיימת המצווה. כמובן, לא הכריחו. אי-אפשר להכריח אדם לעשות דבר כזה, אך מי שעשה זאת, הסתכלו עליו בהערכה גדולה מאוד, וכל אחד השתוקק להגיע לזה. למשל הרשב"ש, רבי שלמה בן-שמעון [בנו של הרשב"ץ, רבי שמעון בן-צמח דוראן] פוסק שאם העלייה לארץ מסוכנת, מי שיעלה - יעלה ומי שחדל - יחדל (שו"ת הרשב"ש סי' א). אין מכריחים אותו, אך מעולם לא הורו שלא יעלו לארץ. עלייה לארץ תחת סכנה או התיישבות בארץ תחת סכנה, אינן המצאה של הדור שלנו. תמיד היתה מצוות יישוב ארץ-ישראל כרוכה בסכנה, גדולה לאין-ערוך מזו של עכשיו.

מעולם לא שמענו שארץ-ישראל אינה צריכה מסירות-נפש. משפט זה אינו נכון. אך גרוע מזה, הוא מסוכן מאוד כי הוא מחליש. אדם מוסר נפשו, ואז אומרים לו: עוון בידך. אדרבה, יש לעודד אותו, לחזק אותו ולשבח אותו. הרי מסירות-נפש היא המדרגה היותר גבוהה.

לכן מי שהמציא את הרעיון הזה, צריך ליתן את הדין.

בספר הכרוזים של רבנו הרב צבי יהודה, יש מכתב לחברי הקיבוצים שבמזרח הכנרת, תל קציר, האון, עין גב וגדות, מחודש אדר תשכ"ז, חודשיים לפני מלחמת-ששת-הימים. האויב הסורי היה מפגיז, ובכל זאת הם יצאו לחרוש תחת הפגזה, עם טרקטור משורין. רבנו כותב להם: כל עצמותי תאמרנה! אני אתכם יקרים קדושים (להלכות ציבור סי' י). לאנשים חילוניים הוא קורא: קדושים! אכן, מצווה מקדשת, כנוסח הברכות: אשר קידשנו במצוותיו. מצווה קטנה - מקדשת קצת; מצווה גדולה - מקדשת הרבה. מצווה גדולה כמצוות ישוב הארץ בתנאי מסירות-נפש - מקדשת את האדם הרבה מאוד. מובן מאליו שקיום מצווה אחת אינו פוטר מקיום מצווה אחרת. אך מאידך, אי-קיום מצווה ב אינו מונע מצווה א מלקדש אותו. רבנו מתלהב ומכנה אותם "קדושים"!

זהו מושג בסיסי שעל ארץ-ישראל מוסרים את הנפש. בכל זאת, יש שאלה כאילו הלכתית: כל ילד יודע שמסירות-נפש היא על שלוש עברות: עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים; וכן בשעת הגזרה. ארץ-ישראל אינה מופיעה ברשימה. אין כאן שאלה כלל. יש לפעמים התנגשות בין מצוות ויש הכרח להכריע. אם יש בררה בין "ונשמרתם" לבין סירוב לעבוד עבודה-זרה, הימנעות מעבודה-זרה חשובה יותר. זה קורה לפעמים. זו התנגשות מקרית, הזדמנותית. במדינתנו המחודשת, לא קיימת התנגשות כזאת. אין כאן התנגשות מהותית. יש להשתדל עד כמה שאפשר שלא תקרה. ודאי שיהודי לא ייגש לנוצרים ויצהיר: זִרקו אותי לאש, כי לא אנשק את הצלב. זו הסתכנות לשווא. אדרבה, נוס, ברח כל עוד נפשך בך!

אבל מארץ-ישראל, אין נסים ואין בורחים. אדרבה, נכנסים לתוך מסירות-הנפש. כי זו מהות מצוות יישוב הארץ להיות כרוכה בסכנה. כי לצערנו "ישא גוי אל גוי חרב". לעתיד לבוא "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אך עוד לא הגענו לעתיד לבוא המאושר הזה. בינתיים, כל עם עלי-אדמות היושב בארצו ובמדינתו, חייב לעמוד על נפשו מפני אויביו ושונאיו הרוצים לבלוע אותו חי.

לכן, מצוות יישוב הארץ כרוכה מהותית במסירות-נפש, ובמיוחד מלחמת-מצווה. התורה לא הבטיחה שיהיו נסים במלחמה. אנו מאמינים בנס, אנו שמחים על הנס, אך איננו סומכים על הנס. לכן, כותב הרמב"ן בפירושו על התורה, שהתורה ציוותה על אנשי המלחמה להתפקד ולהתארגן, כי היא לא תסמוך על הנס. במלחמת רשות, יש פטורים מגיוס שמא ימותו. בצבאות דוד היו כותבים גט כדי להציל מכבלי עיגון וייבום.

כאשר ציוותה התורה על מלחמה, בכך היא גם ציוותה על מסירות. אין צורך לכתוב זאת, כמו בנוגע לעבודה-זרה, לגילוי-עריות ולשפיכות-דמים, כי במלחמה זה חלק מן המציאות.

משל למה הדבר דומה, כותב מרן הרב קוק, למצווה להוציא להורג חייבי מיתות בית דין, ואין אומרים שפיקוח נפש דוחה את המצווה, כי זו עצם מהות המצווה לדון אותו למוות (אגרות הראיה ג, עמ' רנט). וכן מהות מצוות מלחמה מכניסה את האדם לסכנה, כי בינתיים "אדם לאדם - זאב", וודאי עם לעם - זאב.

לכן כותב הרמב"ן שמצוות יישוב הארץ כרוכה במלחמה (מצווה ד לנוספות לספר המצוות לרמב"ם), ונכנסים בעבורה למסירות-נפש, וכמו כן נכנסים למסירות-נפש בעבור עלייה לארץ ובעבור ישיבה בארץ. שהרי המלחמה אינה מצווה עצמית, אין לנו אידאל של מלחמה, אלא יש לנו אידאל של שלום. המלחמה היא כדי להבטיח את שליטתנו על ארצנו. אם כך, גם העלייה וגם ההתיישבות שומרות על ארצנו. אם אף אחד לא יעלה ואף אחד לא יתיישב, לא נוכל לאחוז בארצנו.

מסיבה זו, במהלך כל הדורות, עלו יהודים לארץ והתיישבו בה על אף כל הסכנות. כל מיני יהודים: ספרדים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, ציונים וחרדים. זה היה מושכל ראשון, ואדם לא שאל על כך.

ודאי, יש מי שמפחד. אכן, אנו רק בני-אדם, ולפעמים מפחדים גם במלחמת רשות. מי שמפחד אינו מתגייס. איננו לוחצים על איש, ואיננו עורכים לו מסדר ביזיון. אך שלא ימציא אידאולוגיה של פחד, וימציא תורה חדשה שמצווה לפחד, ויחל לשכנע את הזולת לפחד. התורה אסרה לפחד! כאמור איננו מלאכי השרת. יתכן שלפחדן יש מעלות רבות, אך שלא יוציא מפיו משפט שיש לוותר על חלקי ארצנו הקדושה, מחשש סיכון. זו אמירה נוראה! אמירה חדשה שלא היתה ולא נבראה מעולם!

מי היה מעז לומר כזאת למשה רבנו ויהושע בן-נון, לשופטים ולמלכים, לבר-כוכבא ולחשמונאים?! לביל"ויים ולחרדים שיסדו את פתח-תקוה ומאה שערים, ובנו שכונות מחוץ לחומות?! היו לועגים לו ובזים לו.

זו אמירה נוראה ואיומה! אתה מפחיד אנשים, אתה ממיס את לבם במלחמה!

אחרי מלחמת-יום-הכיפורים, חבר שלי שגר בגולן, היה יוצא יום יום לשקם את המטעים, תחת סכנת הפגזה. אמר לו רב: אתה עובר יום יום על "ונשמרתם". נשברה רוחו ואמר: "חשבתי לעשות מצווה גדולה והנה אומרים לי שאני עושה עברה גדולה, אם כך אחדל". הלך לשאול את רבנו הרב צבי יהודה שהשיב לו: "ודאי, מצווה גדולה".

חזק חזק ונתחזק, בעד עמנו ובעד ארצנו.