שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

ממשיכים בגבורה (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־13:50, 17 ביולי 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (Maale העביר את הדף להמשיך בגבורה ל־ממשיכים בגבורה (מאמר) בלי להשאיר הפניה)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

להמשיך בגבורה

ילד שנרצח על ידי מחבלים ימח שמם, מת בעצם מות גיבורים, כי במדינתנו כל קילומטר הוא גבול, וכל אזרח - חייל, בין שהוא לבוש מדים, בין שאינו לבוש מדים, כל אחד הוא לוחם, גם נער וגם ילד. לכן המרצחים ימח שמם, רוצים להרוג אותו, כי יודעים הם שהילד של היום, הוא הלוחם של מחר, ולאמיתו של דבר הוא כבר הלוחם של היום, כי ארץ ישראל נכבשת לא רק על ידי צבא אלא גם על ידי מי שגר בה, כמו שאמר משה רבנו בברכתו לשבט אשר: "ברזל ונחושת מנעליך" (דברים לג כח) ורש"י פירש: "כל ישראל שהיו גיבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה, שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאילו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחושת". בזכות הצבא אפשר לשבת, ובאותה המידה בזכות שיושבים, יש צבא - בזכות כל נער וכל נערה, כל ילד וכל ילדה שאינם מפחדים וגרים בכל מקום, ונוסעים ומגיעים לכל מקום.

ב"ה איננו מפחדים. גדל דור חדש של יהודים שאינם מפחדים, אפילו נערות ונערים, ילדות וילדים.

הערבים הם המפחדים. מאתיים מליון ערבים מפחדים מחמישה מליון יהודים. מאז מלחמת יום הכיפורים, הם אינם מעיזים להתגרות בנו במלחמה. רק עושים מעשי טרור של פחדנים. סתם לרצוח. לטרור אין שום כוח. לעולם לא יוכל לכבוש מדינה, אלא רק להפחיד ולהטריד. אבל איננו מפחדים, אנו מקיימים "אל תירא עבדי יעקב". רק מריבונו של עולם יש לפחד, ולהתמלא יראת הרוממות, אבל לא מבשר ודם.

בעת מלחמה אסור לפחד, וגם מטרור אסור לפחד. אין זה הזמן להתבכיין. כשיש פוגרומים בגלות, אין מה לעשות אלא לבכות, להתחנן ולומר תהילים או לברוח. אבל עתה לא זמן פוגרומים, אלא זמן מלחמה. החל ממלחמת השחרור, אנו במצב של מלחמה שפושטת צורה ולובשת צורה, מלחמה מבחוץ ומלחמה מבפנים, וב"ה אנו מתגברים. כאשר לקצין נהרג חייל, הוא אינו מתיישב על אבן כדי לבכות, הוא אינו יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה, וגם יעבור על איסור תורה "ולא ימס את לבב אחיו" (דברים כ, ח), אדרבה, הוא מתחזק ומחזק את חייליו להילחם ביתר שאת.

יש לשים לב היטב לקינת דוד. נפל שאול מלך ישראל ויחד אתו יהונתן שדוד אהבו כנפשו. בוודאי היה לבו נשבר עד מאד, מכל מקום הוא ראה צורך לעורר את העם לגבורה באותו מעמד, "ויאמר ללמד בני יהודה קשת" (שמואל ב א). "טרם התחיל לקונן, ראה לאמץ לבות אנשיו לבל ירך לבבם להתייאש מלהרים ראש מול פלישתים ואמר להם: הנה באה העת ללמד את בני יהודה קשת מלחמה שהם יתגברו על פלישתים" (מצודת דוד), "כי הוא הקשת מהנבחרים שבכלי המלחמה" (רלב"ג). "הנה כתובה בספר הישר", כלומר בספר בראשית הנקרא ספר הישר, ששם כתוב שמצוה להילחם. "הצבי ישראל" - ארץ ישראל החמודה, ארץ חפץ, ארץ אשר בשבילה כדאי למסור את הנפש. "איך נפלו גיבורים". הם נפלו, אך לא סתם, אלא בקרב, אשריהם. הלוואי ואף אנו נהיה גיבורים כמותם. "מדם חללים מחלב גיבורים קשת יהונתן לא תשוב אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם". הם אף פעם לא נסוגו אחור בלי לרוות נשקם מדם וחלב אויב ולהרוג הרג רב (מצודת דוד). "איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה" זה מין פזמון חוזר של הקינה: "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה" - זהו פסוק הסיום המעורר גבורה לעת מלחמה.

עלינו לעשות שינוי במוחנו, במעבדה הפנימית של חיינו, ולהבין שאנו בעת מלחמה ולא בעת שלום, מצב שגם עלול להימשך זמן רב, שאם לא כן עלולים אנו לספוג הרבה תקוות נכזבות.

בוודאי, על אדם יקר ואהוב שנפל יש להתאבל, אך זהו אבל יחיד, כמו שאנו מתאבלים על כל אחד, גם על מי שנהרג בתאונה. אדרבה, דווקא כאן יותר קל לקבל את אבלו, כיוון שמת על העם ועל הארץ.

אבל אין אבל לאומי ביחס למלחמות ישראל, אין יום הזיכרון לחללי מלחמת כיבוש הארץ של יהושע ולא מלחמת החשמונאים. יש ימי אבל לאומיים על החורבן והגלות, כגון בתשעה באב. על זמני גאולה, אין ימי אבל לאומיים. הם ממיסים את לב הלוחמים במלחמה.

גם עתה. מי שבוכה ונחרד ומתייאש, ממלא בדיוק את רצון המחבלים ימח שמם. אדרבה, יש לומר להם: אינכם מפחידים אותנו, זו ארצנו ולא נזוז ממנה, ואתם תשלמו ביוקר.

בכלל, יש לזכור שאיננו נמצאים כאן בלונה-פרק או בגן-עדן. בפרק ראשון של ספר מסילת ישרים מוסבר שבגן עדן הכל טבעי וקל, אך פה הכל צריך עמל, ואדרבה, כל מה שהולך בקלות חשוד שהוא עצת היצר הרע (שם, סוף פרק ו). כל מה שהולך עם היצר הרע - קל, כל מה שהולך עם היצר הטוב - דורש מאמץ, מאבק ועבודה, ואם מזניחים אותו, אינו מצליח.

אדם לעמל יולד. ב"ה איננו שייכים לבעלי היללנות הרכרוכית והמלנכוליה העצובה ללא רצון.

אנחנו גיבורים, מתגברים כל יום מחדש. מכל מוסר וחשבון נפש, תורה ותפילה, אנו יוצאים יותר מלאי גבורה לחיינו האישיים, וקל וחומר לחיים הלאומיים שדורשים עוד יותר גבורה.