שיעורי הרב שלמה אבינר

"מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ד'" (תהלים קז, מג).

חובה להתבונן בהתרחשויות הגדולות שראו עינינו, ולראות את חסדי ד', על אף הצער, ואת הנס הגדול, על אף הצללים. "ספר ההוויה, והתולדה הכללית והאנושית, אנחנו יודעים הננו לקרוא גם כן… גם את הכתב המטושטש הזה של מסיבות המאורעות האלה" (אגרות הראיה ב, עמ' שלד).

ד' בעל מלחמות

אמנם יש הסברים ובירורים שונים בנוגע למלחמה זו, אבל מעל לכל ההסברים נמצא עניין פשוט שיש ריבון לעולם, קורא הדורות מראש, שמסדר גם את ענייני המלחמות. "אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: במה עסקתם? אומרים לפניו: ריבונו של עולם… הרבה מלחמות עשינו… אמר להם… מלחמות אני עשיתי, שנאמר 'ד' איש מלחמה'" (עבודה זרה ב, ב). ומכל מלחמה צומחת ישועה – "עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות מצמיח ישועות" (ברכת יוצר אור).

"כשיש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כוח משיח… ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה, ככה תגדל הצפייה לרגלי משיח שבה" (אורות, המלחמה א). כמובן, יש מקום לבירורים על אחריותם של אישים וגופים למלחמה, והרי אפילו מלך מבית-דוד דנים אותו אם יש עליו דין (רמב"ם, הלכות סנהדרין ב, ה), וכל זה מתוך זהירות כפולה ומכופלת בשמירת הלשון, במיוחד כשהדבר נוגע לכלל ישראל. אבל אין זה גורע מהאמת היסודית שד' הוא בעל המלחמות.

מלחמות גוג ומגוג

יש השואלים אם מערכה זו היא חלק ממלחמות גוג ומגוג.

אמנם, קשה לענות לשאלות מעין אלו. וברור כתב הרמב"ם בלשונו הצחה: "וכל אלו הדברים, וכיוצא בהם, לא ידע אדם איך יהיו, עד שיהיו. שדברים סתומים הם אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו… על כל פנים, אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהם עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו, וכיוצא בהם, ולא ישימם עיקר, שאין מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה… אלא, יחכה ויאמין בכלל הדבר ("הלכות מלכים יב, ב)

ובאמת, באופן כללי אנו רואים עין בעין בשוב ד' ציון, והתגשמות דברי הנביאים. "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעָזך אל נוה קודשך. שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת" (שמות טו יג-יד).

"כה אמר ד' אלהים: בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפֹצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגוים, וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב. וישבו עליה לבטח, ובנו בתים ונטעו כרמים, וישבו לבטח בעשותי שפטים בכל הַשָּׁאטִים אותם מסביבותם וידעו כי אני ד' אלהיהם" (יחזקאל כח כה-כו).

"והיום ההוא לד' אלהים צבאות יום נקמה להינקם מצריו, ואכלה חרב ושבעה, ורותה מדמם, כי זבח לד' אלהים צבאות בארץ צפון אל נהר פרת. עֲלֵי גלעד וקחי צֳרִי, בתולת בת-מצרים, לשווא הרבית רפֻאות, תְּעָלָה אין לך" (ירמיהו מו י-יא).

כוחנו הצבאי הוא נס הנסים

העובדה הפשוטה שכוחנו הצבאי הולך וגובר ושנחלנו עכשיו ניצחון מוחץ שלא היה כמותו מאז חזרנו לאדמתנו, מהווה נס גדול. והנה רשימה של עדים נאמנים על כך:

א. הגמרא (בבא מציעא קו א) קובעת שהתגברות דוד על הדוב והארי היא בגדר נס, נס קטן, "ניסא זוטא". ומה הנס? מסבירים שם ה'תוספות' שהופעת רוח הגבורה והדעת להילחם, היא נס. אם כן, הגבורה להילחם, בצירוף הכישרון המלחמתי, מהווים נס.

ב. ומתוך כך, דברי רבנו הרב צבי יהודה קוק: "מבואר כי 'רוח הגבורה והדעת' המתגלה באדם, להתגבר על כוחות המשחיתים ומתנגדים לקיומו, הוא נס המופיע ממרומים, בכוח הדחיפה הרוחנית העליונה והפנימית, העושה את ההתעוררות וההתאמצות, ואת ההתחכמות וההתגברות לתנופת ההצלה והתקומה… על אחת כמה וכמה בעניין כלל ישראל ומהלך ישועתו ומעשה הצלתו ותקומתו, שהננו באים כאן במגע ישיר וברור וגלוי 'ברוח הגבורה והדעת' המופיע עלינו" (לנתיבות ישראל, א, עמ' קפג [הוצאת מאבני המקום, א, עמ' רמט]).

ג. הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ב מה), מביא פסוקים רבים הקובעים שרוח ד' היתה שורה על השופטים, כגון יפתח ושמשון. והרי לא מוזכרת אף נבואה שנאמרה מפיהם ברוח ד'? "וזה הכוח הנקרא רוח ד', לא העירה אחד מאלה לדבר דברי הנבואה". הרמב"ם מסביר שאדם שמתעורר לעשות מעשה הצלה גדול, "נאמר שהיתה עליו רוח ד' שיִלווה לאיש עזר אלוהי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל חשוב… וימצא בעצמו לזה מניע מביא לעשות, וזאת תיקרא רוח ד'… וזאת היתה מעלת שופטי ישראל כולם". וקדמו בזה תרגום יונתן, שתרגם "רוח ד'" במילים "רוח גבורה מן קדם ד'", וזו גבורת משה רבנו בהרגו את המצרי, ובהצלתו את בנות יתרו, וגבורת דוד בהרגו את הדוב והארי והפלשתי.

ד. אם כן, גם הגבורה בשדה הקרב היא גילוי של קדושה. "כשכנסת ישראל מתעוררת לתחייה, מוצאה היא בקרבה פנימה את עוזה וכבודה, וכל הטוהר והקודש הרגיל להימצא בהכנעה ומשמעת, הולך הוא ומתנוצץ בעוז הנשמתי של הופעת הגבורה של האומה" (אורות עמ' סג).

ה. וכן הסביר הראב"ד (בעל ההשגות על הרמב"ם) שביאת אליהו פירושה, שיבת הגבורה בלִבות בני ישראל: "והיינו דכתיב 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם', כלומר: לב האבות והבנים אשר נפל מפני צרותם, ישוב אותו היום לגבורתו. וישיבו אלה את אלה, ויתנחמו זה בזה. אמן, וכן יהא בימינו" (פירוש סוף משנה עדויות).

ו. ובדומה לזה כתב רבי צדוק הכהן מלובלין: "והוא [אליהו] יבוא לפני ביאת המשיח, פירוש: שיתגלה כוחו בלִבות כל בני ישראל… להשתמש במידת הכעס והנקימה נגד העכו"ם בזרוע עוז שיהיה נולד בלִבם התעוררות; זה נקרא ביאת אליהו" (צדקת הצדיק אות ריח).

ז. וכן כתב רבי יעקב עמדן, על הכתוב בפרקי אבות (ה, כ) "הווי עז כנמר… וגיבור כארי… יהי רצון מלפניך ד' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו", מה עניין זה לזה? "אלא שארץ מולדתו של אדם חוזרת ומקנה לו מידת העזות", ולכן, אז תחזור לנו מידת העזות (לחם שמים על אבות).

ח. "ד' צבאות הוא ד' אלוהי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ד' הם" (אורות עמ' כד), אם כן, גבורות ישראל הן גבורות ד'. וכן אמר דוד מלך ישראל: "ואנוכי בא אליך בשם ד' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת" (שמואל א יז מה). הקדוש-ברוך-הוא נקרא צבאות על שם צבאות ישראל, על שם צה"ל.

ט. וכן הסביר רבי צבי אלימלך מדינוב במשל, בסגנונו המיוחד: למה משחקים בחנוכה בסביבון ובפורים ברעשן? אלא שרעשן מסובבים אותו מלמטה והוא מסתובב למעלה, לא כן הסביבון, שאוחזים בו מלמעלה. כן בפורים, היתה התעוררות מלמטה – בכי, מספד, צום, שק ואפר יוצע לרבים, אבל בחנוכה התחיל העניין מהקדוש-ברוך-הוא שהפיח גבורה בלב הגיבורים שנלחמו ביוונים וניצחום (ספר טעמי המנהגים עמ' שסח, והערה ח).

י. וכן אמר רבנו הרב צבי יהודה, ביום העצמאות שלפני מלחמת-ששת- הימים: "אותו אדם טען לפני טענה נוספת: מדוע לא תאסור הרבנות ללכת לחזות במצעד צה"ל, הרי יש בזה משום 'כוחי ועוצם ידי'? אולם, אדרבה, אין כל פסול בראיית המצעד, כשזוכרים אנו שד' נותן לנו את הכוח הזה לעשות חיל. אין זה 'כוחי ועוצם ידי' במובנו השלילי, כי אם לימוד וקיום של תורה: לומדים אנו שעלינו לעשות את המצווה המוטלת עלינו בכוח הזה – כיבושה של הארץ. לא כולם מקיימים את המצווה בייחוד הכוונה האמיתית, לא כולם אומרים 'לשם יחוד', לא תמיד מקיימים מצווה בשלמות הכוונה, אבל בסופו של דבר מתקיימת המצווה. זוהי מצווה, מצוותם של כלל ישראל ומוטלת על כולנו, ומשום כך, כל השייך אליה, כל כלי-הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של הגויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש!" (לנתיבות ישראל, ב, עמ' קנז-קנח).

וכן רבנו נסים: "'וזכרת כי ד' אלהיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל' – הכוח הנטוע באדם" (דרשות הר"ן, תחילת דרוש עשירי).

יא. "כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך" (דברים כג טו), "שנפשותם של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה… אשר רוח אלוהים שוכן בתוכם" (ספר החינוך מצוה תקמג).

קשר הגבורה הצבאית עם ימות המשיח מתבטא גם בעניין בר-כוכבא, שרבי עקיבא אמר עליו "זה המלך המשיח", אף-על-פי שהיה ידוע לו שאין הוא דמות מלאת קדושה וצדקות במובן הרגיל, שהרי הוא קבע בתור מבחן-אומץ לחייליו קטיעת אצבע, ועורר תרעומת חכמים על שעושה בני ישראל בעלי מומים, וכן היה אומר לפני היציאה לקרב: "לא תסעוד ולא תכסוף" – אל תעזור ואל תשחית (איכה רבה ב ה). וכן מסופר בגמרא (סנהדרין צג ב), שחכמים בדקו את מדרגתו הרוחנית, והסתייגו ממנו, וכל זה היה ידוע לרבי עקיבא (עיין רדב"ז על הרמב"ם הלכות מלכים יא ג). על מה הסתמך רבי עקיבא בקבעו שהוא המלך המשיח?

העניין מתברר במדרש, אחרי תיאור הצדדים השליליים של בר-כוכבא, הוא מציין את הצד העילאי שבו: "ומה היה עושה בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחת מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות, ועל זה אמר רבי עקיבא כך". "על פלאי גבורותיו של בן כוזיבא היה אומר ר' עקיבא שהוא משיח" (מתנת כהונה, שם).

אשרינו שזכינו לראות את קידוש השם הגדול והנורא של גבורות ד', הן הן גבורות ישראל, ועלינו לשמוח בד' אוזר ישראל בגבורה (תהלים סה, ז).

על במותיך חלל

הצער על הגיבורים קדושי ישראל, שחרפו נפשם למות על קדושת העם והארץ, אין בכוחו להעיב על השמחה של השכלול הנשגב של שיבת הבנים לגבולם, מתוך הבחנה ברורה בין חשבון פרטי לחשבון הכללי.

מצד אחד, קידוש השם של ניצחון ישראל, ומצד שני, חילול השם של הריגת חיילי צה"ל הקדושים בשדה הקרב, ושל נפילתם בשבי האויב, ושל חילול היום הקדוש והנורא. וקידוש השם עדיף על חילול השם, כדברי רבנו הרב צבי יהודה: "לכאורה אפשר לדון: קידוש השם בבניין מלכות ישראל, מחד גיסא, וחילול השם מאידך גיסא. על זה הורו לנו חז"ל בתלמוד ירושלמי (קידושין ד א) כי 'קידוש השם גדול מחילול השם'. כמובן אין עניינו של מאמר חז"ל ללמדנו, כי קידוש השם גדול יותר מחילול השם, אלא ביאורו הוא שכשהם נמצאים יחד, כשבאותו עניין יש צד קידוש השם וצד חילול השם, אין אומרים: ספיקא ושב ואל תעשה, אלא שצד קידוש השם הוא הגדול, המכריע והמחייב. ועל אחת כמה וכמה בקידוש השם הגדול האלוהי הזה של כלל ישראל ותקומתו". (לנתיבות ישראל, ב, עמ' קסא).

ארץ-ישראל נקנית בייסורים

ולא עוד, אלא שארץ-ישראל נקנית בייסורים, ובתוכם גם יסורי האומה על אבדן בחירי בניה. והנה רשימה של עדים נאמנים:

א. "יענך ד' ביום צרה" – "משל לאב ובן שהיו מהלכים בדרך ונתייגע הבן ואמר לאב: היכן היא המדינה? אמר לו: סימן זה יהא בידך: אם ראית בית הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך. כך אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אם ראיתם את הצרות שנתרבו אתכם – באותה שעה אתם נגאלין, שנאמר 'יענך ד' ביום צרה'" (מדרש תהלים כ, ד).

ב. הרמב"ם, ברוח קודשו, סידר הלכות אבל לפני הלכות מלכים ומלחמותיהם. ואולי – מלבד הטעם הפשוט המבואר על-ידי הרמב"ם עצמו – רמז לזה.

ג. "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה" (סנהדרין צז א), "כי דרך הגאולה בעצמה הוא כזה, שמתוכו מגיעים לידי יאוש, והוא הוא שעושה את הגאולה ומביא את בן דוד, הרי היא מתבררת בשלשלת מאורעותינו אלה, של ענויינו וייסורינו שבחבלי לידת העם והארץ" (לנתיבות ישראל, א, עמ' קב [הוצאת מאבני המקום, א, עמ' קלד], בשם מרן הרב קוק).

ד. "שלושה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צז, א). לעולם הגאולה באה בדרכים שהאדם לא ציפה להן. אבל יש הבדל בין מי שזכה לראות ולהבין את אורן הבהיר של ההתרחשויות, ובין מי שהולך בחושך; זה שמח על כל התעוררות של כוח המשיח כעל מציאה, וזה מצטער עליה כעל עקיצת עקרב, כדברי המהרש"א שם.

ה. הגאון מוילנא הורה לתלמידיו, מייסדי ראשית היישוב בארץ: "לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה בדרך חבלים ונעימים… ולפעמים גם בעקיפין… לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה, על-פי הכתוב: 'ועת צרה היא ליעקב, וממנה יושע'… לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיח באות בהפרעות ומכשולים… ולכן, חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה חס ושלום איזו מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב ייוושע, ומן המיצר נגיע למרחביה" (קול התור, פרק א סעיף יג).

ו. "היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים, ועצמוּת חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בניין העולם בכל ערכיו ומובניו" (אורות, המלחמה א).

ז. האמת ניתנת להיאמר, שבמשך כל הדורות נשפך דמנו כמים, ואלפי רבבות ישראל נרצחו על קידוש השם, ומה היתה נחמתנו?! ועכשיו, אנו מתנחמים שבזכות קדושי ישראל שנלחמו בחירוף נפש, הולכת ונבנית האומה והארץ.

"כה אמר ד': קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להִנחם על בניה כי איננו. כה אמר ד': מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעֻלתך נאום ד', ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאום ד', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא יד-טז).

נצח ישראל לא ישקר

ריבונו-של-עולם לא ישיב ידו אחור. "עצת ד' אשר יעץ, להחל אור גאולה… ודאי לא יועילו כל חשבונות, העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו" (אגרות הראיה ב, עמ' לז).

"וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים לאן נלך ולהיכן נבוא, ואמר להם הקדוש-ברוך-הוא: בני, אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתייראים, אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם! לא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה; גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה, אין לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה" (פסיקתא רבתי לו).

"מי שמע כזאת, מי ראה כאלה: היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת, כי חלה גם ילדה ציון את בניה. האני אשביר ולא אוליד יאמר ד', אם אני המוליד ועצרתי אמר אלהיך" (ישעיהו סו ח-ט), ופירש רש"י שם: "האני אביא את האישה על המשבר ולא אפתח רחמה להוציא עוברה, כלומר : שמא אתחיל בדבר ולא אוכל לגמור"?!

.