שיעורי הרב שלמה אבינר

יש אומרים: "עת צרה ליעקב". אדרבה, יותר טוב שנאמר: "זו עת גבורה ליעקב!"

עת צרה היא חורבן מלכות ישראל בזמן בית ראשון ובית שני. עת צרה היא גירוש ספרד והשואה. עת צרה היא ימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, כאשר לא ידענו איך נעצור את צבא מצרים, כאשר אזל חלק ממלאי הנשק שלנו, כאשר חימשנו טילים עם ראש גרעיני כמוצא אחרון.

אך אם אנו מכים את האויב בשער, אין זו עת צרה ליעקב אלא עת גבורה.

הרי יש לראות את המציאות בעין פקוחה ולא לפזר אשליות: יש לנו מתנגדים רבים ואויבים רבים -מאות מיליונים ערבים מסביבנו, עם כמיליארד מוסלמים ומיליארד נוצרים שאינם אוהבים אותנו.

ודאי יבוא יום ש"לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב ד). אך בינתיים, כאשר אנו נלחמים, זהו מה שהגדירו חכמינו כ"אתחלתא דגאולה" (מגילה יז ).

כאשר איננו יכולים להתגונן, או כאשר מרוב פחד איננו רוצים להתגונן - זו עת צרה ליעקב ולא עתה.

כמובן אם יהודי נהרג, אנו בוכים, בין שהוא חייל בין שהוא אזרח. כל אדם מישראל שנופל זה נורא. אמנם זה טבע כל מלחמה שנופלים חיילים, אך לא בגלל זה, זה חדל מהיות נורא. וכמובן, גם אם אדם נהרג בתאונת דרכים - אחד וחצי ליום, או מעישון - שלושים ליום, ומתוכם חמש מעישון סביל, אנו בוכים. וזה עוד יותר עצוב, כי אנו שואלים את עצמנו: למה? על מה? אכן נפילתו של יהודי היא צרה נוראה, אך זו צרה אישית. שאם לא תאמר כן, אז כל יום הוא עת צרה לאומית. אך עבור האומה, זו עת גבורה. ממשלה גיבורה. צבא גיבור. תושבי הצפון גיבורים. וכולם כאיש אחד, בלב אחד ובהסכמה שלמה אחת - לוחמים נגד אותו איום חסר עכבות מוסריות, אכזרי ומרושע.

לכן, שלא יטיחו בנו ביקורת ומוסר שצריך שלום. אין עם יותר מאוהב בשלום, מאשר עמנו העדין.

אך לפעמים מרוב התחכמות, שוכחים דברים פשוטים: שאם מכים בנו, עלינו לשלם מיד במזומן בלי אשראי.

בגלות היינו כבשה בין שבעים זאבים. מאז קום המדינה חוזרים אנו להיות אריה. חוזרים אנו לגבורתנו. מתפלאים אנו מצבאנו החזק. וריבונו של עולם - הולך לפנינו.