שיעורי הרב שלמה אבינר

מכתב של מנהל בית-ספר

[אתר כיפה]

הורים יקרים, אני מודה לכם מאוד על האמון שאתם נותנים בי לחנך ילדיכם. זו עבודה קשה מאוד, אך אני שמח לעסוק בה, זו כל משאת נפשי, אני מתמסר אליה, ומקוה שאני מצמיח פירות ראויים.

אך הפעם, אני מתנצל מראש שעליי לומר לכם דברים חריפים, וזאת, כי באו מים עד נפש, ואני מקוה שתתייחסו לדבריי באופן עניני.

אם כן, הילדים שלכם מתחצפים כלפי מוריהם בצורה בלתי נסבלת. כמובן, אינכם אשמים ישירות במה שקורה בכיתה, הבעיה היא שכאשר הם ננזפים ונענשים על כך, אתם באים להגנתם, תומכים בהם נגדי, ואז הם מעוררים תסיסה בבית-הספר, וזה דבר שלא אוכל לקבל בשום פנים ואופן.

אכן, הם מתחפצים ומזלזלים, כי זה מה שאתם משדרים להם בבית, בביקורתיות שלכם. סליחה, מעולם לא הייתם מנהל בית-ספר, ואולי גם לא מורה, אז אנא אל תתערבו, אינכם מבינים כמה מלאכה זו קשה ומסובכת, ותנו לי לעבוד.

אני אוהב את התלמידים בכל נפשי, אך לא אסבול הפקרות ,אלא אתבע בכל תוקף סדר ומשמעת. גם אני למדתי את כתבי מרן הרב קוק שיש לחנך בנועם, וכך אני משתדל, אך נועם אינו הפקרות: "ונואלו מאד אותם שרוצים לעשות כל מדריגות הלימוד גם כן לתלמידים הצעירים המתחילים בערך של שעשועים, לא באופן כזה תבוא חכמה בלב עַיִר פרא האדם בהולדו" (עין איה שבת פ"ב אות קא).

גם אימי היתה מנהלת כל חייה, ובערבי הורים, כאשר הורה היה מעלה דרישה, היתה מגיבה: "כאן אני המנהלת, לא אתם, ולא תגידו לי מה לעשות, ואם אין זה מוצא חן בעיניכם, הנכם יכולים להוציא את ילדכם מבית-הספר". אני מעריץ אותה והולך בדרכה. ועל אף שהיתה מאוד סמכותית ולא ויתרה מאומה בעניני סדר ומשמעת, אלא פעלה ביד של ברזל בכפפה של קטיפה, בכל זאת כל תלמידי בית-ספר אהבו אותה מאוד.

גם אני אומר: הורים יקרים, כאן אני קובע את הסדרים, ואם אינם מוצאים חן בעיניכם, אתם חופשיים להוציא את ילדיכם. אני מקשיב לכם בכנות, אך אני המחליט. ואם יש את נפשכם, אתם גם יכולים להתלונן עליי במשרד החינוך, אני מוכן נפשית שיפטרו אותי, איניני רודף פרנסה וכבוד, יש לי מה לעשות בחיים. אך אני אמלא את חובתי נאמנה, ולא אהפוך את בית-הספר לשמרטפות או לשירותי ידע לילדים. ואני יודע שגם המורים תמימי דעה איתי, וגם אם הם מעדיפים להיות רכים, זה עניינם, מורה מורה ודרך חינוכו, איניני מתערב, אלא משלים את עבודתם. אך אני יודע כמה הם סובלים מחוצפת הילדים מהפרעות המשמעת. כך אי אפשר לחנך באוירת הוראה מפוחדת ומתגוננת.

אתם תומכים בילדיכם, זה טוב מאוד. אך אם אתם עושים זאת כאשר הם ננזפים עקב פריצת גבולות, אז אתם ממילא מחנכים אותם לזאת.

למשל, אימי המנהלת תבעה שהבנות תתלבשנה בצניעות, ואם בת חרגה, היא שלחה אותה הביתה. ואימי לא גרסה חומרות יתרות ולא גרסה חומרות בכלל, אך סברה שמה שקורה היום בתחום הצניעות עובר את כל הגבולות של הטעם הטוב ואף מתקרב למגעיל.

ב"ה, בבית-ספר בנים ,אין לנו כל כך סוג זה של בעיות, אבל לצערנו אי אפשר לחנך בתוך אוירה של אינטרנט, של פייסבוק ושל אייפון, ובכלל של תרבות פתוחה לגמרי, ובילויים פתוחים לכל עבר. אדרבה, זה פלא יש עדיין ילדים תמימים וצדיקים. זה נס. אך איני סומך על הנס.

הורים יקרים, נכון שאני השליח שלכם, אבל לפני כן, אני שליח של רבונו של עולם, למען טובת ילדיכם. אני אומר זאת בלי יומרה, כי אין צורך להיות תלמיד חכם גדול כדי לבין שחינוך זה לא שבשבת הנעה לכל רוח, חינוך זה לא גומי שנמתח לכל עבר. חינוך, זה עקרונות, ולפני הכל זה יראת שמים.

ראו, אני לא אומר שאני מלאך השרת, לא אני ולא המורים, אבל אני עושה כמיטב יכולתי למען הילדים, כדי לחזק אצלם מידות טובות, דרך ארץ ויראת שמים, רצינות ואחריות, התמדה וצניעות.

אז אנא, אל תפריעו לי, ואל תשמיעו עליי ביקורת לאוזני הילדים. כן, כאשר הם מתחצפים, לפעמים זה קולכם שמדבר מתוכם. בסוף מסכת סוכה (נו ב): "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה" – "מה שתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאמו שמע" (רש"י).

יש מילתא דבדיחותא על ביקורת הורים: "בן סורר" – "ומורה (=מורה בכיתה) אינו שומע בקול אביו ואמו (=של התלמיד...") אבל אני חייב לסיים בדבר טוב: לא כל הילדים חצופים, יש הרבה ילדים נפלאים, חמושים במידות טובות, צמאים לתורה וליראת שמים. כמה הם חמודים, כמה הם אהובים. אך אודה לאמת, שגם הילדים החצופים, הם חמודים, הם אהובים. אני אוהב את כולם.

• פורסם בשאילת שלמה 375