שיעורי הרב שלמה אבינר

[שיחה בישיבה בארוחת צהרים]

מי שלא שמח להרוג מחבל - הוא עדין נפש או אטום נפש?

א. האיש המוסרי הוא לוחם

חייל אחד הרג מחבל ואחר כך הייתה לו הרגשה רעה שהרג בן אדם. האם ההרגשה הרעה הזאת היא סימן של עדינות נפש או אטימות נפש?

ודאי שזהו סימן של אטימות נפש. מוסריות עניינה לא רק לשבת ולדבר על ערך המוסר כשבאותו הזמן הרשעים משתוללים בעולם ולא נותנים לאנשים לחיות בשקט. האנשים המוסריים גם לוחמים כדי להשחית את הרֶשע. אברהם אבינו היה איש מלחמה, משה רבנו היה איש מלחמה, יהושע היה איש מלחמה וכן הלאה. כמו שכתוב ב"אורות המלחמה" (עמ' יד) שהכל תלוי בזיק הפנימי. אם אדם הורג על מלחמת הקיום, מלחמת החיים, אין לך מצוות גדולה מזו. הוא צריך להיות שמח מאוד שהוא קיים את המצווה הזאת.

ב. הירא ורך הלבב גם מפחד להרוג

מי שמפחד להרוג אויב, יש לו דין "הירא ורך הלבב" (דברים כ, ח). הירא ורך הלבב הוא לא רק מי שמפחד להיהרג, שגם זה לא טוב, אלא גם מי שמפחד להרוג, שלא סובל לראות דם. לכן במלחמת רשות לא מביאים אותו.

גם מוהל הוא לא יהיה. "האיש הירא ורך הלבב - עבודתו פסולה" (ברכת המזון לברית מילה). כיוון שהוא לא סובל לראות דם, הוא יתרגש מדם התינוק ולא יעשה עבודה טובה. כך ודאי אי אפשר לעשות ברית מילה.

האידיאל הוא לא להיות ירא ורך לבב.

ג. הירא ורך הלבב יוצא למלחמת מצווה

גם האדם הזה, אם אין אף אחד אחר שימול את התינוק, חייב למול בעצמו. כך גם בענייננו. הירא ורך הלבב חייב לצאת למלחמת מצווה. אבל הוא ירא ורך לבב!? אז הוא יפסיק להיות ירא ורך לבב כדי שהוא יוכל להילחם ולא להמיס את לב אחיו במלחמה או להחליש את רוחם. כתוב בגמרא סנהדרין (לז, א) שכשמאיימים על העד, אומרים לו: "תיזהר! אם תעיד עדות שקר ויהיה מישהו שייהרג בגללך, אוי ואבוי לך! דמו ודם זרעותיו עד סוף כל הדורות תלוי בך!". אחר כך, הוא כבר לא רוצה להעיד. אבל הוא חייב להעיד, שהרי זו רק אזהרה לא להעיד עדות שקר, אבל להעיד אמת זה דבר טוב, גם אם מישהו ייהרג בגללך, כמו שכתוב "ובאבד רשעים רנה" (משלי יא, י). הפילוסוף המפורסם, הגל, מכנה את האדם הזה בשם המפורסם "הנפש היפה". הנפש היפה הוא אדם ששומר על תמימותו ועדינותו הפרטית, אבל כיוון שהוא לא עוסק במיגור הרֶשע, הוא חוסם מכל האנשים הטובים את החופש שלהם. הוא בכלל לא נפש יפה באמת. זה מה ששאול עשה כשחמל על אגג (שמואל א' פרק טו). שמואל הנביא לא רק הרג את אגג, אלא גם חתך מבשרו חתיכות קטנות כזית והאכיל לנעמיות (ילקוט שמעוני שמואל א קכג). שמואל הנביא היה סדיסט? לא, הוא היה צדיק. הוא רצה ללמד שכשצריך לעשות - עושים, ואם זאת מצווה, צריך לעשות אותה עם הרגשה טובה. כמו שמי שעושה ברית מילה, לא מצטער מבכי התינוק (למרות שאצל הספרדים שרים חזק, שלא ישמעו אותו בוכה).

לכן, מי שהורג מחבל, עושה מצווה גדולה. הוא יכול להגיד שהוא היה מוכן לוותר על המצווה הזאת, והלוואי וכל הרשעים בעולם יעשו תשובה. זה ודאי נכון. ודאי שהוא לא מחפש להרוג אנשים. אבל הוא נכנס למצב שהמצווה הזאת מוטלת עליו, ומי שעושה מצווה, צריך לשמוח מאוד שהוא עושה מצווה.

ד. מי שעושה מצווה צריך לשמוח

יש נצי"ב מפורסם: עיר הנידחת - הורגים את כל העיר. אחרי דבר כזה, אדם באמת מרגיש שהשחית את מידותיו. הנצי"ב מפרש את הפסוק "נתן לך רחמים ורחמך" (דברים יג, יח), שיש הבטחה אלקית, שכיוון שמה שאתה עושה זה על פי דין, על פי אמת, אז ד' ייתן לך רחמים, כי אתה בעצם עושה דבר טוב. אלו באמת רחמים, רחמים על אחרים. מי שהורג את הרשעים, מרחם על אחרים. בוודאי עדיף שלא להרוג. זו מצווה לא נעימה. אבל כשצריך לעשות – עושים ושמחים במצווה. גם ניחום אבלים זו לא מצווה נעימה. עדיף שאף אחד לא ימות. אבל אם מישהו מת, צריך ללכת לנחם. אנחנו לא בוחרים מצוות. כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד, ז). אנו עושים מצוות ושמחים.

המצווה, להרוג את המחבל, היא שכלית, הגיונית. חייבים להרוג את הרשע. גם בשביל שהוא ימות ולא ירשיע עוד, וגם להבטיח שאחרים לא יעשו את הדבר הזה. כמו שנאמר "באבד רשעים רנה". לא צריך להרוג כל ערבי ברחוב, אבל הוא רשע ולכן מצווה להרוג אותו. אפילו הבא במחתרת כדי לגנוב, אפשר להרוג אותו (שמות כב, א). למה? הגנב בא עם אופציה להרוג, כי הוא לא יודע אם האדם העומד על ממונו יתגונן או לא. לכן מותר להרוג אותו. אבל יתכן שהוא לא בא להרוג, אלא רק בא בשביל כסף, אז תיתן לו את הכסף ודי! לא. אומר ספר החינוך: אני לא חייב להפקיר את הכסף שלי. עבדתי קשה בשבילו. הוא בא עם האפשרות להרוג, הורגים אותו. מה אתה לא מתבייש להרוג בן אדם בשביל כסף? אני לא הורג בשביל כסף, אני הורג בשביל להתגונן על הכסף. לא, אני בכלל לא מתבייש. אדרבה, זה דבר מוסרי וטוב. הוא שהכניס את עצמו במצב הזה. דמו בראשו. הוא הורג את עצמו. גם המחבל הורג את עצמו. אנו לא מחפשים להרוג אותו, אבל הוא הכניס אותנו למצב הזה. עכשיו, כשבאה לידינו המצווה הזאת, צריך להיות שמחים. לא שצריך לומר "כל ימי הייתי מצטער מתי תבוא מצווה זו לידי". עדיף שלא יהיו מלחמות. אבל עכשיו יש מלחמות, ולפי התחזית, המלחמות עלולות להימשך עוד כמה שנים, וכל עוד הן נמשכות, המצווה הזאת צריכה להיעשות.

אדם לא יכול לומר שזו מצווה שאחרים יכולים לעשות. אצל הגויים יש "תליין". השופט לבוש נקי וכולם לבושים נקיים, חוץ מהתליין המגעיל שמקיים את גזר הדין. אבל, בעם ישראל, "יד העדים תהיה בו בראשונה" (דברים יג, י). העד אומר "לא, אני רק מעיד, לזו הגעתי". אין "לזו הגעתי"! אם להעיד אתה טוב, גם לתלות אתה טוב. אל תזרוק את המלאכה המלוכלכת על אחרים. זו לא מלאכה מלוכלכת. זו מלאכה נקייה. הכל תלוי במגמה. אפשר לומר שזו מלאכה לא נעימה, שזו מלאכה שהיינו מעדיפים לא לעשות. אבל כשצריך לעשות - עושים טוב ועושים בשמחה, מפני שצריך לעבוד את ד' בשמחה. כל מצווה עושים בשמחה. כמו שכתב המגיד משנה בסוף הלכות לולב: "יקל עליו הטורח" (מגיד משנה הלכות לולב ח, טו). לפעמים יש טורח רוחני, לפעמים יש טורח נפשי, אבל הטורח קל בגלל שהוא שמח שהוא עושה מצווה, שמח שהוא עובד את ד'.

פורסם בשאילת שלמה 213