שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

מידותיהם של ישראל (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־18:34, 12 במרץ 2019 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

[מכנס חוה"מ סוכות התשע"ח בישיבת 'עטרת ירושלים']]

סגולת ישראל

הכנס ה-80, שמונים לגבורות - אשרינו שזכינו - עוסק במידותיהם של ישראל.

יסוד האמונה הוא סגולת ישראל כדברי ספר 'הכוזרי'. המלך מבקש מהחבר להסביר לו מהי אמונה בד', והחבר מסביר קודם מיהו עם ישראל. הגר"א אמר שצריך ללמוד ספר 'הכוזרי' שעיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו. אי אפשר לקרוא את כל הספרים, הלוואי וזכינו, לכן נקרא את הספרים שמצויים בהם העיקרים, עיקרי אמונת ישראל ותורה. גם במדרש (תנא דבי אליהו רבה פרק טו) כתוב שאחד שאל את אליהו הנביא: מה הכי אהוב, מה הכי חשוב - עם ישראל או התורה? ענה לו אליהו הנביא: אם תשאל אנשים, יגידו לך שהתורה, אבל אני אומר שישראל קדמו, כי צריך כתובת לתורה. כמו שאי אפשר ללמד מתמטיקה לקוף, כך אי אפשר לתת את התורה לכל עם ולשון. היום בו תרגמו את התורה ליוונית היה כיום שנעשה בו העגל. כך גם בברכות התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים – ונתן לנו את תורתו". כיוון שד' בחר בנו, ברא אותנו בסגולה מיוחדת, הוא נתן לנו את התורה, ולא אשר נתן לנו את התורה וכיוון שאנו מקיימים תורה הוא בחר בנו. כיוון שהוא בחר בנו, אנו שייכים ומוצאים את אושרנו בקיום התורה, ולא בכיוון השני.

הרמב"ן שואל: מדוע לא כתוב למה ד' בחר באברהם, לעומת נח אצלו כתוב שהיה "איש צדיק" (רמב"ן בראשית יב ב). אומר המהר"ל ב'נצח ישראל' (פרק יא), שאם בחירת אברהם אבינו היא בגלל שהוא היה צדיק, יוצא שרק אם אנחנו צדיקים - אנחנו נבחרים, אך אם איננו צדיקים – איננו נבחרים, הבחירה נפסקת. לכן ד' בחר באברהם כי הוא בחר באברהם, ולכן בין שאנחנו צדיקים ובין שאיננו צדיקים אנחנו נבחרים. בקידושין לו: "בנים אתם לד'". אם נוהגים מנהג בנים - כן, אם לא נוהגים מנהג בנים – לא. אמר רבי מאיר: בין כך ובין כך נקראים בנים. כלומר, הבחירה של עם ישראל היא בחירה מוחלטת, נצחית, בלתי משתנה. מה שכמובן הוא ההיפך הגמור של היסוד הראשי של התיאולוגיה הנוצרית, שאומרת: עם ישראל חטא, לכן הוא כבר לא עם ישראל. באמת הרישא נכונה, באמת חטאנו: חורבן בית ראשון, חורבן בית שני. אנחנו מודים באשמה. אבל החלק השני לא נכון, אנחנו תמיד נשארים עם ישראל. רבי יהודה הלוי מדגיש את זה, וכן המהר"ל ה'שפת אמת' ומרן הרב קוק. הם לא המציאו את זה, זה כתוב בכל הראשונים והאחרונים, אך הם הרחיבו והעמיקו בזה. [עיין בספר שיחות הרב צבי יהודה סגולת ישראל שכולו עוסק בנקודה זו. ספר זה אינו לקט שיעורים כמו שאר הספרים, אלא הוא נושא אחד ארוך מורכב משיעורים רבים שלימד רבנו].

מידות טובות – ביטוי לסגולה

אם כן יש סגולה ישראלית נצחית, ומה היא? היא באה לידי ביטוי במידותיהם של ישראל. בגמרא יבמות (עט ב): "הגבעונים לא מבני ישראל המה". מדוע? ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, ואילו הגבעונים אינם כאלה, לכן הם לא עם ישראל. אבל הם התגיירו? אז הגיור שלהם לא היה גיור טוב, הם לא בני ישראל. נגמר. הם לא משלנו. מי שמרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, ומי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. ב'שולחן ערוך' אבן העזר סימן א: אם מציעים לך בחור והוא לא מרחם על הבריות, אל תתחתני איתו. למה, אולי כי קשה לחיות איתו? לא, אולי הוא לא יהודי. איך זה יכול להיות שהוא אינו מרחם על הבריות? רבנו הרב צבי יהודה היה מספר על רופא אחד בשוייץ, לא דתי אבל יהודי, שבאמצע הלילה דופקים בדלתו: "אתה יכול לבוא, הבת שלי חולה". "כן, גברת, אני מתלבש ואני בא. איפה את גרה"? "שם"... "אבל זה בקצה השני של העיר! יש שם רופאים מעולים". "נכון, אך הם לא יקומו באמצע הלילה, אני יודעת שאתה תקום כי אתה יהודי ואני יודעת שליהודים יש לב טוב".

סיפר לי חבר שעבד באגודת הסטודנטים בארה"ב. באה סטודנטית ממוצא אינדיאני ובפיה מספר בקשות ובהן רצונה להתחתן דווקא עם יהודי. למה? אצלנו האינדיאנים ידוע, שהיהודים הם בעלים טובים.

אם כן, אלו תכונות האומה. בשבעים הפרקים הראשונים של ספר 'מורה נבוכים' יש מילון, הסבר מושגים. "הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם", אומר הנביא (ישעיה נא א-ב). אברהם ושרה הם מחצבה, ואנחנו אבנים קטנות שחצבו מן המחצבה. אומר הרמב"ם שלאבן שחוצבים מהמחצבה יש אותן תכונות של המחצבה. כמובן המחצבה היא ענקית, אברהם אבינו הוא "האדם הגדול בענקים" (יהושע יד טו), ושרה אמנו היא הגדולה בענקיות, ואילו לעומתם אנחנו קטנים קטנים, - אבל מאותו חומר. אם אתה רוצה להכיר את המידות של אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב רחל ולאה, יש ספר שלם, ספר בראשית, שעוסק במידותיהם הטובות, ומידות אלו עוברות בירושה.

שאלה: אם המידות עוברות בירושה, מדוע ישמעאל ועשיו היו רשעים?

תשובה: עצור! שנים עשר השבטים לא היו רשעים. הם אמנם עשו דברים חמורים, אך גם עשו תשובה. המידות הללו הן עניין של עם שלם, ואילו יחידים יכולים להחליק החוצה. לפעמים זה קורה ליחידים רבים, כגון עשרה שבטים שגלו ונעלמו מתוך שנים עשר. אמנם חלק מהם חזרו על ידי ירמיהו הנביא שהלך והביאם, אך לא כולם. אומרים התוס' בערכין טו, שבקריאה בספר עזרא מוכח שעלו גם בני שבטים אחרים, ולא רק משבטי יהודה ובנימין. אם כן, יחידים יכולים להחליק החוצה, וזה ודאי עצוב, אך עם ישראל לא יכול להחליק החוצה מכיוון שהתכונות הללו מובלעות בו, תכונות אבותינו אברהם יצחק ויעקב. משל למה הדבר דומה? ברזל הוא מתכת לא כל כך נוחה. יש לך חרב מברזל, היא נשברת. כדי שלא תישבר מחממים אותה ונותנים לה להתקרר לאט לאט, אך אז היא כמו גומי ואינה יעילה כנגד האויב. מה ניתן לעשות? מחממים עד שהחרב נהיית אדומה, טובלים במים והיא נעשית מחוסמת – חזקה אך שברירית... עד שבא האנגלי מסמר והמציא את הפלדה, שהיא גם גמישה וגם חזקה. הוא השחיל מולקולות של פחם בין מולקולות הברזל בעזרת הכור.

כך אנו נוצרנו בכור הברזל במצרים, שם 'השחיל' בנו הקדוש ברוך הוא את התכונות של אברהם יצחק ויעקב. מרן הרב קוק מברר בספר 'אורות', האם יהודי הוא גוי-יהודי, שתי קומות, או שהוא יהודי מכף רגל ועד ראש. אלה חקירות שנמצאות בספר 'פרשת דרכים'. הוא אומר שזה נושא עמוק, אבל נראה שבתחילה היינו גוי עם קומת יהודי ולכן ישמעאל ועשיו החליקו, אך ממצרים והלאה אנחנו יהודים מכף רגל ועד ראש, בעלי תכונת מידותיהם של ישראל – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כמובן, התכונה הראשית מכל המידות היא לב טוב, ככתוב בפרקי אבות: רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך יותר מדבריכם, שאמר לב טוב, שבכלל דבריו דבריכם. מי שיש לו לב טוב יהיו לו כל המידות הטובות, ומי שאין לו לב טוב יהיה לו קשה. יש משל ידוע למלך שאמר לידידו: יישר כוח, הצלת את המדינה, מה אתה רוצה בתור פרס? מדינה אחת, שתהיה רמטכ"ל, שאתן לך את ביתי, שאתן לך אוצרות זהב? ענה לו: אני רוצה את הנסיכה, מכיוון שאם תהיה לי הנסיכה אהיה גם רמטכ"ל, גם שר, גם עשיר... כך הוא לב טוב.

אברהם מצווה את אליעזר שיחפש בחורה בשביל יצחק. זו החלטה אחראית מאוד, עם מי יצחק יתחתן, מכיוון שאברהם התחתן עם שרה – אלה אנחנו, והתחתן עם הגר – אלה הערבים... הולך אליעזר בדרך ומהרהר: איזו אחריות, אולי אחפש בחורה עשירה? שטויות. אולי בחורה חכמה עם משקפיים? שטויות. אולי בחורה יפה? שטויות. אמצא בחורה עם לב טוב. הוא פוגש את רבקה ושואל: סליחה, אפשר לקבל כוס מים? כן, בבקשה, אתן לך, לאנשיך ולגמליך. היא רצה מן הבאר אל השוקת והאיש משתאה, עומד המום, ועוד עשרה עבדים משתאים כמוהו. אמר לה אליעזר עבד אברהם: את באמת פראיירית, אבל הבוס שלי הוא מלך הפראיירים... אולי את רוצה להתחתן עם הבן שלו? כן. אבל לא ראית אותו? לא ראית תמונה? שמא תאמרו שהיא הייתה רכת אופי, לא... היא אמרה להוריה – כמובא בתמצית ברש"י – אני מתחתנת איתו בין שזה מוצא חן בעיניכם ובין שלא, איני שואלת אתכם. וגם אם זה לרעתכם, אל תעשו לי סחיטה רגשית, אני מתחתנת איתו, שלום הורים יקרים. היא ודאי לא הייתה רכת אופי.

מידות ומצוות

המידות הטובות הן תכונה פנימית של עם ישראל, ועל יסודן באה התורה. הדבר מתברר במיוחד לפי שיטת רבי חיים ויטאל (שערי קדושה א ב) שאומר שמידות טובות אינן מצווה מהתורה.

שאלה: והרי בספר 'חובות הלבבות' כתוב בהקדמה שיש חובות הלבבות ויש חובות האיברים? וכן כותב הרמב"ם בפרק א מהלכות דעות שמידות טובות נלמדות מהפסוק "והלכת בדרכיו".

תשובה: גברא אגברא קרמית? אתה מקשה על אדם א מאדם ב? רבי חיים ויטאל דיבר בשם האריז"ל ולא בשם רבנו בחיי והרמב"ם.

אם מידות טובות אינן מצווה אז לא צריך מידות טובות? אלא זה מעל כל המצוות, זה הבסיס לכל המצוות, מכיוון שאם אין מידות טובות - הבסיס עקום וכל המצוות קורסות. זה סם החיים וסם המוות, ככתוב בגמרא: "זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - הוא לא זך - נעשית סם המוות".

למה הדבר דומה? לרמב"ן שאומר שאין מצווה להאמין בד'. והרי הרמב"ם אומר שיש מצווה? עונה הרמב"ן: אני יודע, אני כותב את זה בפירושי על ספר המצוות של הרמב"ם שאני חולק עליו בזה! אין מצווה להאמין בד', מכיוון שאמונה בד' אינה מצווה, אלא היא הבסיס והיסוד ומעל לכל המצוות, וללא אמונה כל המצוות נופלות. הרמב"ן מביא מדרש חז"ל: מלך כבש מדינה, ואמר לתושביה: קבלו מלכותי וקבלו את הציוויים שלי. אבל אם אנחנו לא מקבלים שהוא המלך של המדינה, הוא פולש, נאמר לו: לך מפה, למה שנציית לפקודות שלו? לכן אמונה בד', אומר הרמב"ן, היא מעל כל המצוות.

אומר רבי חיים ויטאל: מידות טובות הן מעל כל המצוות, הן שורש כל המצוות. ודאי גם הרמב"ם מסכים לכך שאמונה היא שורש כל המצוות, שהרי כתב הלכות יסודי התורה שעוסקות באמונה ואהבת ד', ואחר כך כתב הלכות דעות, ואחר כך הלכות לימוד תורה, ואחר כך הלכות עבודה זרה, ואחר כך הלכות תשובה. גם 'חובות הלבבות' מסכים שמידות טובות הן השורש, והוא כותב בפירוש שחובות הלבבות הן הבסיס לחובות האיברים. אלה תכונות הנפש הפנימיות של האדם מישראל.

לימוד מידות טובות

שמא תאמרו: אם יש לנו מידות טובות באופן טבעי, לא צריך ללמוד 'חובות הלבבות', לא 'שערי קדושה' ולא 'מסילת ישרים'. באופן עקרוני זה נכון, אך כידוע, כל דבר אפשר לקלקל. לאדם יש עיניים באופן טבעי, אך אם סוגרים אותן בחושך חודשים או שנים, קשה מאוד לראות בהן אחר כך. אדם שבר את הרגל, שוכב חצי שנה עם גבס, כאשר מורידים לו את הגבס הוא לא יכול ללכת, הוא צריך פיזיותרפיה שתעזור לו ללכת כאילו הוא בן שנה. אם כן אפשר לאבד גם דברים טבעיים. הקדוש ברוך הוא נתן לאדם מתנות רבות: ידיים, רגליים וכך הלאה, והוא יכול לאבד הכל בתאונה. ב'מורה נבוכים' (ג יב) מסביר זאת הרמב"ם. אדם יכול לאבד גם את המידות הטובות, מכיוון שקלקלו אותו. מי קלקל אותו? הרומאים והיוונים, החינוך המקולקל. במקום ללמד בבית הספר שצריך לב טוב ומידות טובות, ענווה צניעות ועוז, מלמדים את הילד שצריך להרוויח הרבה כסף, וכבוד ומעמד. קלקלו אותו ולכן הוא צריך לתקן ולקבל את המידות הטובות בחזרה.

אדם הראשון נצטווה לעבדה ולשומרה, לעבוד ולשמור כדי שמה שקנה לא ילך לאיבוד. צריך לעבוד ולגלות את המידות הטובות. אם צריך לעבוד כדי לגלותן, מה התועלת בכך שהן בתוכנו כבר מלידה? להבדיל מהאדם, קוף גם אם יעבוד קשה כל חייו לא ידע מתמטיקה מכיוון שאינו מוכשר למתמטיקה. אנחנו מוכשרים למידות טובות, ועל ידי עמל נצליח. "אדם לעמל יולד", אך העמל יכול לגלות רק מה שיש, לא מה שאין. המהר"ל ב'תפארת ישראל' מברר שהאדם הוא יצור בכוח ולא בפועל. היצורים התחתונים הם בכוח ובפועל, כלומר, הסוס הוא סוס, יש לו את כל הסוסיות, וכן הוא ביצורים העליונים - המלאכים. לעומת שני אלו, האדם הוא בכוח ולא בפועל, הוא זקוק לעמל. העמל קשה, אך הדבר ניתן להשגה.

לגויים, לעומת זאת, אין מידות טובות. בעתיד תהיינה להם, אך כיום בפועל אין להם. ומה עם גוי פלוני שהוא צדיק גדול? הוא כבש את טבעו, אך העמים בתור עמים אינם עמים טובים, הם עמים רעים, כולם. אנחנו מכירים את כל העמים, כולם רצחו אותנו או מסרו אותנו לרציחה ולא הגנו עלינו, לא נתנו לנו מפלט בשואה. גם האנגלים לא נתנו לנו לעלות לארץ. וכן על האמריקאים אסור לנו לסמוך. בתוך העמים יש אנשים אידאליסטיים, יוצאי דופן, צדיקי אומות העולם וחסידי אומות העולם, אך בתור אומה כולם אומות רשעות. לעומת זאת, אנחנו אומה צדיקה, ובפרטים יש פושעי ישראל ורשעי ישראל, אך הם יוצאי דופן.

מה נשאר בדורנו?

יש שאלה כבדה מאוד: למעלה משלושת אלפים שנה אנחנו מלמדים אמונה בד', ממתן תורה ואפילו לפני כן, מאברהם אבינו, ולפתע בדורנו יש בעם ישראל כופרים ואתאיסטים רבים. האם עמל של אלפי שנים ירד לטמיון?

כותב מרן הרב ב'שמונה קבצים' (א שעז): "אין להיבהל כלל אם אחרי עבור תקופה ארוכה של פעולת ישראל על עצמם ועל העולם, ישובו המחשבות של הכפירה להתפשט בעולם, אם כן צדיק מה פעל". לכאורה הכל ירד לטמיון. תשובה: "כי אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ודבר שפתיים". אמונה בד' אינה עניין של הצהרות, כדברי הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (א נ) שאמונה אינה דבר הנאמר בפה בלבד. "עיקר הדבר תלוי בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות, באדם, ובחיים המתפשטים במלוא כל". השאלה מה קורה בפנים, בנפש. "ובזה אין לשער כמה נתפתח העולם, וכמה אמת, צדק ויושר, מונח הוא בתוך עצם חיי הנפשות, יותר ממה שהיה בימים הקדומים, שאור ד' לא פעל בעולם". בפנים יש מידות טובות יותר ממה שהיה פעם, אף על פי שבחוץ יש כפירה. אל תתבלבל, "הפנימיות היא דעת ד' ואור ד', אפילו כשהיא מתגלמת בלבוש של כפירה". בפנים יש אמונה הבאה לידי ביטוי במידות הטובות, ואילו מבחוץ, בהצהרות, יש כפירה.

אותו דבר אומר מרן הרב בקיצור במקום אחר ב'שמונה קבצים' (א רלד): "ביושר הדעת ובמידות טובות, יש יותר אמונה ודבקות אלהית, מבאמונה דיבורית וציורית רגשנית". לאדם שיש מידות טובות, מוסר טבעי, יושר דעת, בינה טבעית, ואינו אומר דברים עקומים, - יש יותר אמונה ודבקות אלוהית מאשר באמונה דיבורית, בשיעורים על אמונה, על ד'. וכן "אמונה ציורית רגשנית", דמיונית ורגשית. יש לו גיטרה ורגש, והוא שר... זו אינה אמונה בד', זה סתם. בימינו זה נקרא מתחבר, מתרגש, מוצא את עצמי, אך אין לזה בהכרח קשר עם אמונה בד', אין בפנים הרבה אמונה בד'. איך נדע אם יש אמונה בד' בפנים? נבדוק יושר דעת ומידות טובות. יש גם אדם שיש לו הרבה מידות טובות והוא לא יודע לדבר ולבטא את עצמו ולהעביר שיעורים, או שאינו יודע להתרגש, כך הוא נברא, יש נשמות כאלו כמבואר בספר התניא. הוא לא גדול בשכל וברגש, אך הוא גדול באמונה שהוא לא יודע להרגיש אותה ולהסביר אותה. מה הוא יודע? יושר דעת ומידות טובות. האמונה נמצאת "בפנימי פנימיות", והאדם לא מרגיש ולא משכיל אותה. "גדולה היא העריגה למקוריות טהורה אלוקית", שאיפה השתוקקות אל ריבונו של עולם, "ותכפר את הפשע של קרום הכפירה". יש לו קרום דק של כפירה, ואילו בפנים יש אמונה.

זה מזכיר סיפור: הרב הלל צייטלין, שהיה סופר גדול ומאמין גדול ועמקן, הגיע לארץ וראיין את הרב זוננפלד שהיה נגד הציונות. אמר לו: מה אתה אומר על הציונים? הם חוטאים ופושעים. והרי הם טובים מבפנים? אין דבר כזה טובים מבפנים, הם חוטאים ופושעים, צריך להילחם נגדם. אבל בנשמה...? נשמות זה נסתר, לא פוסקים על פי נסתר. אחר כך ראיין את מרן הרב קוק, שאמר בדיוק ההיפך: הם אנשים טובים, אידיאליסטים, בעלי מידות טובות. והרי הם אתאיסטים ומקולקלים? נכון, אך בפנים, בנשמה, הם טובים. שאל הרב הלל: מה זה משנה שבפנים בנשמה הם טובים, הרי לא פוסקים על פי הפנים? המעשים מקולקלים ולכן צריך להילחם נגדם. השיב מרן הרב: בדור הזה פוסקים על פי הנשמה. שאל אותו: למה? השיב מרן הרב: קראתי את ההספד שלך על ברנר, שהיה מלך הכופרים...

וכך כתב הרב צייטלין בהספדו על יוסף חיים ברנר: "יש לי חבר תלמיד חכם גדול שמלמד זכות על כולם, מלבד ברנר. פעם סיפרתי לאותו תלמיד חכם אודות רב גאון גדול בשם הרב דוידוביץ'. יום אחד באה אליו שאלה הלכתית. התבונן הרב ואמר: 'אמנם נוהגים להחמיר, אך מעיקר הדין ניתן להקל', וכן פסק. וכן פסק בשאלה השנייה והשלישית. ואז התעורר אצלו ספק, אולי סתם רבנים מחמירים ללא טעם, או אז, התחיל לעבור בצורה מסודרת אחרי פסקים, פירק אותם אחד אחד, והיה הולך ומקל, הולך ומקל. בתחילה, ציבור הרבנים לא ייחס לכך חשיבות, שהרי טבע העולם הוא שרב פלוני מקל ורב אלמוני מחמיר. אלא, פתאום שמו לב שהוא באמת מקל בצורה שיטתית, ומיד חששו: 'מה יהיה? זה עלול לגרום קטסטרופה!'. קראו לאסיפת רבנים שעסקה בעניינו; במיוחד, היה שם רב צעיר אחד שדיבר בתקיפות עצומה על כך שיש להחרים את הרב דוידוביץ' ולהודיע ברבים שהוא לא מייצג את הרבנים.

כשסיים לדבר, חיכו לראש הרבנים שידבר. שאל ראש הרבנים את הרב שדיבר בחריפות: 'האם אביך שלח אותך לדבר כך?' - 'כן', ענה. 'ומה סדר יומו של אביך?' שאל ראש הרבנים. 'תראה', ענה הרב הצעיר, 'הוא קם בבוקר, נוטל ידיו, מתפלל, אוכל פת של שחרית, עוסק בענייני ציבור עד הצהריים, אז הוא נח, מתפלל מנחה, לומד תורה עד תפילת מעריב. לאחר מכן, לומד ומקבל קהל על פי הצורך, ואז הולך לישון'. 'אם כן,' ענה ראש הרבנים, 'אביך חי ככל אדם. אוכל, שותה, לומד, נח וישן. והוא מעיז לדבר נגד הרב דוידוביץ'?! הרב דוידוביץ' שצם כל יום, שלא ישן, שלא עושה שום דבר - רק עוסק בתורה יומם ולילה!'. כששמעו זאת כל הרבנים הורידו את הראש ויצאו מן האולם בהתגנבות יחידים...

אם כן, אמר אותו תלמיד חכם לרב צייטלין: 'מה סיפור זה קשור ליוסף חיים ברנר? וכי ברנר הוא תלמיד חכם שיש לשבח אותו?'. אמר לו הרב צייטלין: 'כבודו חי טוב, אוכל טוב, ישן טוב, וכשחסר לך משהו, ודאי שתדאג למלאות את החסר, ואתה, מעיז לדבר נגד ברנר שהקריב את כל חייו עבור כלל ישראל? שאין לו כלום בחייו אלא עם ישראל? כבודו מעיז לדבר נגדו? אפילו במותו, כשבאו ערבים לעשות פוגרום, התחבאו עמו קבוצת כוורנים ולא היה מקום לכולם להימלט ברכב. ברנר לא הסכים לצאת קודם שכולם יפונו. למחרת ניסו לברוח מהבית ואז נתקלו בערבים שרצחום. וכבודו מעיז לדבר על אדם שמסר נפשו על עם ישראל?'. אמר הרב: 'ומה עם כל דברי הכפירה שאמר?'. השיב הרב צייטלין: 'והוא רחום יכפר עוון'".

אמר מרן הרב לרב צייטלין: קראתי את ההספד שלך על ברנר. בסדר, אמר הרב צייטלין, ברנר זה דבר מיוחד. לא, לא, השיב מרן הרב, יש הרבה ברנר בדור שלנו...

  • פורסם בשאילת שלמה 552

==


























==