שיעורי הרב שלמה אבינר

בעניין החיילים שהציבו שלט "לא נפנה את חומש" בטקס השבעה

[שיחה בישיבה בארוחת צהרים]

שאלה: מהי דעתו של הרב בעניין טקס ההשבעה בו הניפו חיילים שלט בגנות הפינויים שמבצע הצבא בחומש, ומה בדבר ענישתם החמורה?

תשובה: איננו אומרים דבר. כאשר ישנה סתירה בין שני אידיאלים, עדיף לשתוק. אלו ידידים הרוצים את כל מרחבי ארצנו, ואף הצבא ידידים הם. למה הדבר דומה? לילד ששואלים אותו: מה אתה אומר להוריך כאשר הם רבים? כלום! הוא לא אומר כלום, זו בעיה בלתי פתירה. עדיף לשתוק, וטוב יותר לבכות.

כאשר מתעורר פירוד בין ידידים אלו לידידים אלו, בין יהודים ליהודים שרבים ביניהם, בין אלו שמנצלים טקס צבאי כדי להכניס בו אמירות בלי אישור, ובין אלו שמענישים אותם, מוציאים אותם מהחטיבה ושמים אותם בבית הסוהר, אנחנו בוכים, כי אין לנו מה לומר.

זה מזכיר את דברי מרן הרב קוק, שמוזכרים במאמר "לשבר בת עמי" (מאמרי הראיה366-365), שנאמרו אחרי שבוצעה הפרעה אלימה באסיפה של רביזיוניסטים. היינו מצפים שעם שיבת ציון ובנין הארץ וכל הנסים והנפלאות שד' עשה ועושה לנו, עם ישראל יתקרב לשמירת המצוות – שבת, כשרות ועוד. לצערנו, לא כן הוא. חילולי שבת ומיני תועבות וגילולים ממלאים את ארצנו מפה לפה. אך, אי אפשר לשנות בכוח את דעתם של הבוחרים ללכת אחרי גילולים. אומר יחזקאל הנביא: "ואתם בית ישראל, כה אמר ד' אלוקים - איש גלוליו לכו עבדו ואחר אם אינכם שמעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם" (כ לט). כלומר, עשו מה שתעשו, רק אל תחללו את שם ד'. כך קורא מרן הרב קוק: אל תחללו את שם ד'. מריבות בין אחים, הם חילול השם איום ונורא.

הגויים הכו אותנו, והם שואפים להמשיך ולהכותנו, כבר התרגלנו לכך. ב"ה בימינו עולה בידינו להשיב מלחמה שערה. ברם, בין יהודים - זה אסור. חילוקי דעות מותרים, אף וויכוחים קשים מותרים. אבל הרמת יד, ביזוי, ושנאה – אסורים באסור חמור! (עיין לנתיבות ישראל א קו).

"וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמות ב יא). משה רבנו התמלא עוז וגבורה והרג את המצרי. הוא ידע שבעקבות מעשה זו המצרים ירדפו אחריו, אך לא פחד. לעומת זאת, כאשר ראה איש עברי מכה איש עברי אחר, כל כוחו הלך ואיננו. היהודי המכה אמר: "הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי. ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" (שם יד) – עד עכשיו לא ידעתי מדוע עם ישראל סובל, ועכשיו אני מבין. לשון הרע ומריבות בין יהודים, הם מקור הצרה. כעת לא אין לו כוח לעשות שום דבר, והוא בורח למדין. המצרי מכה, זה דרך העולם. היו רשעים, וישנם רשעים גם עכשיו. אבל כאשר יהודי מכה או מעליב את אחיו, איננו יודעים מה לעשות, נותר רק לבכות.

יעקב אבינו אמר: "בסודם אל תבא נפשי" (בראשית מט ו), אפילו אם יש לכל צד סודות עמוקים, איני רוצה להיות שותף בסודות אם זה כרוך במחלוקת.

אומר מרן הרב קוק במאמר "לשבר בת עמי": "אינני יודע מי הוא האשם, טוב יותר לאמר כולנו אשמנו". אמר רבנו הרב צבי יהודה: מדינת ישראל דומה לבית של זכוכית, כל הגויים מסתכלים עלינו ורואים איך אנחנו רבים. קל וחומר במקרה זה: אין לריב על דברים קטנים ושוליים, הנפת שלט לא תציל את חומש, ואסירת ההצילים לא תציל את הצבא. כאשר קיימת אחדות בעם, יש לנו כוח לנצח את כל אויבינו. כאשר אנו רבים, ידינו רפות וכושלות.

מריבות בעם ישראל, פילוג בעם ישראל- הם טרף כמו חזיר. מעשה ביהודים שהלכו להתפלל במערת המכפלה והניפו שם את דגל המדינה בניגוד להוראות הצבא ומשמר הגבול. התפתחה תגרה, אלו מושכים את הדגל לכאן ואלו לכאן, עד שנקרע. כאשר הובא הדבר לידיעת רבנו הרב צבי יהודה, אמר רבנו שזה טרף כמו חזיר. אנו צריכים למצוא נתיבים להסתדר יחדיו, ומתוך כך נפתור את כל הבעיות.

לכן, בעניין הזה, המיקל שותק והמחמיר בוכה.

פורסם בשאילת שלמה 96