שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

מה יהיה?!

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־01:47, 15 בפברואר 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " == מה יהיה?! == [הרב שלמה אבינר] '''שאלה:''' קשה לי להתרכז בכל עניין שאני עוסק בו עקב צוק העתים...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

מה יהיה?!

[הרב שלמה אבינר]


שאלה: קשה לי להתרכז בכל עניין שאני עוסק בו עקב צוק העתים, כל כך אני מוטרד בדבר עתידה של כל מלוא רוחב ארצנו. אני גם מוטרד ממצב התורה בארץ. היש פתרון?


תשובה: ודאי שיש פתרון, כמובן מלבד הדרך הפוליטית. כיוון שאנו מדינה, ודאי שההנהגה הפוליטית קובעת מאד, אך איננו פוליטיקאים, ובכל זאת יש לנו נתיב ראשי כיצד לפעול על החיים הלאומיים שלנו. הפתרון הוא במאמר קצר של רבותינו הקדושים: "יקבל אדם עול מלכות שמים תחילה ומקבל אחר כך עול מצוות" (משנה ברכות ב ב). אמונה קודמת למצוות והיא שורש המצוות. אם אני מאמין אני עושה, אם אני מאמין בקדושתן האלהית של המצוות, אני מקיים אותן בחרדת קודש ובשמחה. אם אני מאמין בקשר המשפחתי העמוק ביני לבין אשתי, אז אני משקיע רבות כדי לשומרו ולשגבו. ואם אני מאמין בקדושה של ארץ ישראל, אני מתמסר לעבודה. הרי שהעצה העמוקה לפתרון בעיית ארץ ישראל, היא למלא את עמנו באמונה גדולה שזו ארצנו, זו ארץ חמדתנו, זו ארץ קודשנו, זו ארץ חיינו.

האמונה הזאת היא שתניע את כל המעשים.

וכבר אמר הוגה אנגלי שאין דבר יותר מעשי מעשר תיאוריות (צסטרטו).

ומעשה בשיח אלופים. אמר האחד: גם הצרפתים בסופו של דבר הוכרחו לפנות את אלג'יר. השיב לו חברו: אתה משווה את יחסנו ליש"ע לזה של הצרפתים לאלג'יר הכבושה?! אמר: אכן. אם כך, אמר לו חברו, אין עם מי לדבר.

אכן זו שאלת השאלות, המאמינים אנו שיש"ע הוא ארצנו אם לאו. אם לאו, חשוב לי לדעת כי אני הדל, נוסע מידי פעם לחוץ לארץ כדי לדבר אל מוחם ואל לבם של יהודים למען העלותם ארצה. אני שונא לצאת מהארץ, אך בשביל מצוה כזאת, צריך מסירות. מעתה, תהיה לי עבודה קלה, קרוב לבית, לשכנע את יהודי בית אל , עפרה ופסגות - לעלות לארץ. אלא הכל תלוי באמונה כי קיום מצות יישוב הארץ, הוא קיום כל המצוות.

פעם נשאל החפץ-חיים: הא כיצד, תלמיד לומד שנים כה רבות בישיבה וביום יציאתו הוא זורק את הכיפה. כיצד להסביר משבר פתאומי זה? הוא השיב במשל הקוזק. זה הקוזק הוא שיא המשמעת הצבאית, והנה בתום שירותו הוא מקבל פנסיה גבוהה ומבלה את שארית ימיו בבתי מרזח, בשתיה ובמריבות שיכורים, עד שנעצר על ידי המשטרה ומסיים לילו בתחנת המעצר. כיצד אותו ממושמע הופך לשתיין? והתשובה: גם כאשר שירת בגדוד, לבו היה בבית המרזח. כך , אותו תלמיד ישיבה אמנם למד הרבה, אבל המוח שלו היה במקום אחר, הלב שלו היה במקום אחר. היו מעשים, אך האמונה חסרה. לא עבר עליו שום משבר, אלא קפיץ האמונה נשבר מזמן.

ועוד משל לשתי כיתות בבית ספר. אחת מצוינת בסדר מופתי, שקט מלכותי, מחברות נקיות, שיעורי בית מוכנים תמיד. רק דבר אחד חסר: התשוקה הפנימית ללמוד ולדעת. בכיתה הסמוכה, יש רעש, אנדרלמוסיה, אבל המורה הצליח להצית בתלמידים את אהבת הדעת, וכך הם ילכו מחיל אל חיל בלימודם כל החיים.

ועוד משל, שני חולים הגיעו לחדר מיון, נבדקו על ידי רופא תורן, אחד כולו מרוח בדם והשני נקי ורגיל, אך דווקא עבור השני הזעיק הרופא את כל המערכות ואת הראשון הוא שלח לרחוץ את עצמו עם מים וסבון ולהמתין עד שיתפנה עבורו. הא כיצד? רופא אינו מתרשם מדם הנובע מפצעים חיצוניים, אך החולה הראשון, על סף התקף לב. מבחוץ הוא נראה בריא, אך בפנים הקפיץ עומד להישבר, והקפיץ הוא האמונה.

לאור כל זאת אנו אופטימיים, יש לנו תרופה למחלת הדור, תרופה בטוחה אך לא תרופת פלא. לא תרופת פלא לפתור בן רגע בעיות כה סבוכות, אבל תרופה בטוחה להוסיף אמונה, להוסיף אומץ, להוסיף שמחה. כי על אף כל המגרעות החמורות שפוקדות את חיינו, הננו רואים שאנו קמים לתחיה. רוח פנימית עצומה נושבת בנו: "מרוחו של משיח זורמים ונושבים רוחות, והנה באים עדינו. הננו מתקוממים, מתנערים, ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימים כקדם" (אורות, אורות התחיה 10)