שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

מדוע הגאון רבי צבי טאו מוכיח בחריפות את 'הבית היהודי'?

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־04:14, 8 בינואר 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " == מדוע הגאון רבי צבי טאו מוכיח בחריפות את 'הבית היהודי'? == [שיחה בישיבה בארוחת צהרים] שאל...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

מדוע הגאון רבי צבי טאו מוכיח בחריפות את 'הבית היהודי'?

[שיחה בישיבה בארוחת צהרים]


שאלה: מדוע הג"ר טאו מוכיח בחריפות את מפלגת 'הבית היהודי'? אמנם אנשיה עושים פה ושם טעויות, אך בסופו של דבר הם פועלים הרבה דברים טובים, ובין אנשי המפלגה לא חסרים אנשים יראי שמים שכל כוונותיהם טוב. כל מפלגה יש בה חסרונות, אבל למה לפרסם ברבים שנשאה את שמה לשקר?


תשובה: זו הלכה בהלכות תוכחה. חז"ל אומרים: "כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה: נתפס על אנשי ביתו. יכול למחות באנשי עירו ואינו מוחה: נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו: נתפס על כל העולם כולו". כלומר, כל מי שיש לו ההשפעה להוכיח ואינו מוכיח- נתפס (-מתחייב) על העוונות של אלו שחייב להוכיחם. בבית ראשון, ד' מראה בנבואה ליחזקאל הנביא מלאך הכותב תו מוות על מצחם של כל אנשי הדור (-כלומר, להראות שחייבים מיתה על רשעתם), אפילו על מצחם של הצדיקים, גם הצדיקים התחייבו מיתה כי לא הוכיחו את בני דורם (יחזקאל ט. תנחומא משפטים פ"ז).

כתוב בגמרא שבת (נה, א) שחייבים להוכיח למרות שלא מקשיבים. והרי מטרת התוכחה היא להועיל? ו"כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע- כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב)?

אלא שצריך להבין את הפירוש של המילה "להועיל", להועיל אין הכוונה שהתוכחה מועילה מיד, יכול להיות שהיא מועילה באופן מצטבר. כשכתוב: "דבר הנשמע" אין הפירוש שהדבר נשמע עכשיו, אלא יש למי שמוכיחים אותו יכולת מוסרית ושכלית להבין את מה שנאמר לו.

במסכת שבת (נה, א) נאמר שהחכמים לא הוכיחו את ה'ריש גלותא' (תרגום: ראש הגולה), שהיה כעין מלך היהודים בבבל (רמב"ם, הלכות סנהדרין פ"ד) והיו חייבים להוכיח אע"ג שריש גלותא לא יקבל. מדוע?

שלוש סיבות (עין איה שבת שם. אמונת עתנו ח"א עמ' לח-מג):

א. גם אם התוכחה לא מועילה לתקן, היא תחסום את ההתדרדרות. זה נקרא קרב מאסף. יתכן שמפסידים את הקרב, אבל זה יחסום את המשך הנפילה. כמו במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן: בהתחלה הרבה נפלו ואח"כ הצליחו לבלום את הסורים ולנצחם.

ב. השפעה מצטברת. יש הבדל גדול בין מדינה שאנשי השלטון הולכים בדרך לא נכונה ואנשי הרוח מהנהנים ראשם בהסכמה, אז הכל אבוד, לבין מקום שאנשי הרוח צועקים ומוחים.

ג. עכשיו האדם לא שומע, אבל אולי תיווצרנה נסיבות בהמשך שליבו יפתח ואז הוא ישמע. אמר הרבי מקוצק: "משל למה הדבר דומה? "והיו הדברים האלה...על לבבך" (דבריו ו, ו), למה 'על לבבך'? צריך לומר 'בתוך לבבך"? כי אדם מדבר ומדבר ומדבר והדברים שוכבים על הלב ערימות ערימות, ולפעמים נפתח הלב ואז כל מה ששוכב עליו נכנס". אבל אם אין משהו על הלב, גם מתי שנפתח הלב- שום דבר לא יכנס.

לבינתיים, עד שיבוא המשיח ויקים מלכות דוד בצדק ויושר הסיבה שיש שלטון של אנשים קשים וכוחניים זה משום שהנשלטים הם אנשים קשים וכוחניים. אי אפשר ללטף אנשים ולתת להם "דבר תורה". אנשי השלטון חייבים להיות קרוצים מאותו חומר של האנשים שהם שולטים עליהם.

הרב חיים דרוקמן היה חבר כנסת, הוא אמר שם דברי תורה חשובים, קדושים ועליונים, אך זה לא הזיז אף אחד. היו לכך 2 סיבות: א. האולם היה ריק כשהרב דרוקמן דיבר, מה שאמר לא עניין את חברי- הכנסת. ב. לא היה לו כח. אמר מקיאוולי בספרו הנסיך, שבפוליטיקה צריך להיות אריה או שועל, אריה- אם יש לך כח, ואם אין לך כח- שועל, צריך עורמה, כדי להזיז דברים. לכן אנשים בפוליטיקה הם אריות או שועלים. אמנם נואמים יפה, אך הם אריה ושועל. כמובן עדיף אריה ושועל יהודי מאריה ושועל בריטי או תורכי.

שמא תאמר, מדוע בכלל תמכנו בנפתלי בנט, שכן החשש מנטייה פשרנית מבחינה דתית היה קיים מלכתחילה!

אני לא תמכתי אלא אמרתי דבר אחד: שבלי נפתלי בנט, אפשר להגיד קדיש על מפלגה דתית לאומית, היא תעלם. נפתלי בנט והגברת איילת שקד הם חזקים, לוחמניים וכוחניים - הם יקימו לתחייה את המפלגה. אין פתרון אחר. וכך היה.

אבל באמת אנו רוצים שזו תהיה מפלגה דתית לאומית הלוחמת על התורה בלי פשרות. כמובן עדיפה מפלגה דתית לאומית פשרנית מאשר שלא תהיה מפלגה דתית לאומית כלל. נפתלי בנט הוא בולדוזר. אך גם איש יקר. גם אם יש לו ציציות קצרות.

בכל זאת אנשי הרוח חייבים לצעוק על מה שלא בסדר ולא להתפשר. בבית המדרש לא מתפשרים. כשיש קושייה לתוספות על רש"י, לא אומרים: "די תוספות, אי אפשר לעבוד איתך. כמה פעמים אתה מחפש קושיות על רש"י?! צריך יהדות מקשיבה, מחייכת, מתחשבת. אף פעם אתה לא מוותר, למען דו-קיום וידידות צריך לוותר". גם התוספות לא אומר לרש"י: "תוותר לי על הקושיה הזאת, ואוותר לך על קושיה אחרת..." בית מדרש הוא משכן האמת, ולא הכנסת שיש בה פשרות על גבי פשרות. בבית מדרש צריך להוכיח ולומר דברים בעברית ברורה. זה נכון שפוליטיקאים מתפשרים, ומי שמתפשר הוא לא מנהיג אלא עסקן. אנחנו לא נגד עסקנים, עסקן עושה עסקים כשמו. הוא עושה עסקות בכנסת, אתה נותן לי זה, אני נותן לך זה. הוא סוחר. כך מסביר מרן הרב בספר אורות (עמ' קיד פרק היחידה).

כשאפי איתם היה חבר כנסת ושר הייתי מתקשר אליו: "מה קורה עם זה?" הוא היה עונה לי בנימוס: "זה לא בשביל הרב, זה מסחר סוסים". סיפרתי למישהו, הוא שמע וחלק על אפי איתם: "זה גרוע ממסחר סוסים..."

מצד אחד, זאת המדינה ואין להתייאש!. זה הקץ המגולה, זה יסוד כסא ד' בעולם!. אמנם באמת עדיין לא הגענו לאידיאל. אך מצד שני, על מה שלא בסדר צריך לצעוק ולומר בעברית ברורה שבאופן אישי אני אוהב ומעריך אבל ככה לא מנהלים מפלגה דתית, לא עושים עסקים בתורה.

הרבה מפלגות הן גמישות, מה שנקרא אופורטוניזם- הזדמנות. פועלים על פי מה שהולך ונשמע טוב ועל פי דעת קהל. אבל במפלגה דתית יש עקרונות של תורה שהם מוחלטים ונצחיים, ויש להחזיק מעמד אפילו אם ירדו נקודות בדעת הקהל.

הפשרה טובה כאשר מדובר בדיני ממונות בין אדם לחברו. שהרי האדם מוותר משלו ומתפשר בשלו. אבל מפלגה דתית לא יכולה להתפשר על התורה, הרי התורה היא יסוד הקיום של מפלגה כזו.

יש בדיחה שנפגשו יחד האפיפיור, האימאם הראשי לאסלאם והרב הראשי לעולם, כדי למצוא דרכים לשלום עולמי. אמר האפיפיור: "אני מוכן לוותר על ישו הנוצרי". אמר האימאם: "אני מוותר על מוחמד". הרב לא היה מוכן לוותר על שום דבר, אז ניסה להתחמק ואמר: "אנו תמיד בעד השלום..." ניסה וניסה עד שהצמידו אותו לקיר ודרשו: "תוותר על משהו!" נשבר הרב הראשי ואמר: "אני מוותר על אמירת יקום פורקן השני בשבת". כידוע, ב'יקום פורקן' השני מברכים את ראשי הישיבות שבבבל, שכבר אינן קיימות מאות שנים.... ובכל זאת יצא זעמם של כל היהודים בעולם: "כיצד העיז לוותר!"

אין לעשות מסחר על התורה. אכן תחילתם של הרפורמים היתה בביטול תפילת יקום פורקן בטענה שהיא מזכירה דברים שאינם קיימים היום, ומשם המשיכו ..

מנהיג קובע לעצמו מטרה, הולך ישר ולא סוטה ימין או שמאל. יש כאלו שהולכים בזיג-זג. כבשנו במבצע סיני את תעלת סואץ, בן גוריון אמר: "אנחנו שם ואנחנו לא ניסוג מילימטר!" באו האמריקאים והרוסים ולחצו עלינו, על האנגלים ועל הצרפתים לסגת. אמר בן גוריון: "אנחנו יוצאים". שאלו: "אבל אמרתי שנשאר שם?" אמר: "לא, התכוונתי לומר: כל פעם שאנחנו שם אנחנו לא יוצאים, אבל אם אנחנו לא שם- מה הבעיה?!..." זה פלפול חריף...

מותר לפוליטיקאי לומר: "זה לא בסדר שיוצאים מסיני, אך יש לחץ ואין ברירה, אני חייב לוותר בגלל כל מיני סיבות". אבל זו מפלגה דתית עם דגל התורה, ואי אפשר לעשות עסקים בשם התורה. תמיד היתה בעיה כזאת במפלגה הדתית לאומית. המזרחי היה פשרן. כבר כתב מרן הרב קוק לתנועת המזרחי: "דעות ממוצעות ופשרניות, שיש בהן מעין חולשה גופנית ורפיון נפשי, אינן עלולות (=עשויות) לנצח בתכונה רבת-פעלים כתכונות בתחייה הלאומית שלנו (אגרות הראיה ב עמ' קסד). "רדיקלים (=מוחלטים) אנו מוכרחים להיות. בפשרות למחצה לשליש ולרביע מאומה לא נתקן" (שם קכג-קכד). "המזרחי בתוך ההסתדרות הציונית פנימה ישמיע קולו - קול עז, לא קול רפה ומתנודד" (שם ג ריז. עיין ספר אשר בחר בנו מכל העמים לרב יחזקאל גרינולד עמ' תקכד-תקכו).

בפוליטיקה צריך לתכנן לטווח קצר, טווח בינוני וטווח ארוך. אי אפשר להיות רק קצר טווח. כך גם ברפואה, יש המוני מחקרים בעלויות גבוהות, אמנם המחקרים לוקחים כסף וכך אין תרופות לאנשים שמתים עכשיו, אבל בסוף ע"י המחקרים יצילו הרבה יותר אנשים. וכך עובד צה"ל- מתכננים דברים לעוד 20 שנה, למרות שבא על חשבון ההווה. אין שום מקום לפשרנות. כמובן, אי אפשר לפתור את כל הבעיות בן רגע, ויש להתאזר בסבלנות. אך רבנו הרב צבי יהודה הדגיש: סבלנות אינה ויתור, סבלנות היא מחמת אונס בלי ברירה, אך תמיד יש לומר את האמת, ולא להיכנע לדעת הקהל. במשנה בסוף סוטה כתוב: "פני הדור- כפני הכלב" (מסכת סוטה ט', טו') ויש שפירשו שהכלב הולך קדימה, כאילו הוא המנהיג, אבל באמת הוא תמיד מציץ אחורה כדי לוודא לאן פני אדונו מועדות.

יש במפלגת הבית היהודי פשרנות ועסקנות יתר על המידה. אפשר לומר שאנחנו אנוסים ואיננו יכולים לשנות את המצב הדתי במדינה, אבל לא מתפשרים על עקרונות של התורה. עד היום הזה לא חתמנו שאנו מסכימים לנישואין בלי נישואין כדת משה וישראל – ופתאום כן. עד היום הזה לא חתמנו באיזה שלב וזמן תלמיד ישיבה חייב ללכת לצבא – ופתאום כן. עד היום לא הסכמנו לצמצם תקציבים לישיבות – ופתאום כן. ועוד דוגמאות. אמנם חלק מדברים אלו קרו, אבל אנחנו לא הסכמנו שכך יהיה. זה נסיגה! אנו משתדלים לתקן מה שאפשר לתקן לאט לאט, אבל זה ההיפך – ליצור בעיות שלא היו!

לכן צריך לצעוק על כך אפילו ברבים (עיין רמב"ם, הלכות דעות ו, ז). ישעיהו הנביא אמר דברים הרבה יותר קשים: "הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים... קציני סדום, עם עמורה" (ישעהיו א ד, י). לישעיהו הנביא לא היתה אהבת ישראל? היתה לו פי כמה וכמה מאיתנו, הרי באותו פרק הוא אומר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (פסוק כז). כתב מרן הרב קוק לרב זיידל, שהתעצבן שהחרדים תמיד צועקים, שמה שהחרדים צועקים חוסם התדרדרות (אגרות הראיה ג קנו). לפעמים צריך לצעוק- אבל מתוך אהבה. החרדים צועקים משום שהם אוהבים את כלל ישראל. גם הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל נתן סטירה למי שהוא אהב, ושתי סטירות למי שהוא אהב עוד יותר, וכן הלאה. ודווקא הסטירות שלו הראו על האהבה שהוא רוחש לאותו אדם, זה לא היווה סתירה לזה שהוא אוהב אותו...

פעם אליעזר בן יהודה אמר שאנו אשמים בכך שהערבים עושים לנו פוגרומים, כי התורה גזענית, שהרי כתוב בה: "לא יבוא מואבי ועמוני בקהל ד'". הוציא מרן הרב קוק כרוז: "אנחנו רגילים לשמוע שטויות, אבל שטויות כאלה עוברות כל גבול. לכן אליעזר בן יהודה - סתום פיך!".

לפעמים אנו מדברים כהלל בעדינות ולפעמים כשמאי בחריפות. פעם אמר רבנו הרב צבי יהודה לאדם אחד- דבר אחד ולאדם שני- הפכו. לשאלה מדוע עשה כך, ענה שבעבר היו הלל ושמאי, שמאי היה יכול להיות תקיף ולדחוף באמת הבניין משום שהיה גם הלל שאיזן לצד השני, והלל קיבל כל אחד, גם מי שרצה ללמוד על רגל אחת- משום שהיה גם שמאי, ואילו הוא צריך להיות גם במקום הלל וגם במקום שמאי (גדול שימושה עמ' נא).

לפעמים רבנו הרב צבי יהודה היה צועק. אמרו אנשים: "אבל האבא שלך דיבר עדין". אבל להגיד לאליעזר בן יהודה: "סתום פיך!" זה לא עדין! תלוי מתי ועל מה דיבר. הסביר מרן הרב קוק שאם יש קלקול נפוץ, אנו מדברים בעדינות כהלל לתקנו, אלא אם זה קלקול חדש, אנו צועקים כשמאי לתקנו (עי' עין איה שבת לא, א).


  • פורסם בשאילת שלמה 305