שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

מִגרון - להתייאש מהמדינה?

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

ויהי אחר מִגרון

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: הפצע הנורא שנפער בבשרי במגרון טרם נרפא ולא ניתן להירפא. באמצע הלילה סחבו אותנו החוצה בגסות, כאילו אנו פושעים, כולל נערים ונערות. הוציאו ילדים קטנים עם פיז'מות. אלימות. אכזריות. "אנו מבצעים פקודות"! אין עם מי לדבר. ערבים זרקו את חפצינו דרך החלון וחלקם נשברו. כן, חברת הובלות של ערבים. נגעו בגסות בנשים ובנערות. גיבורים על ילדים! מישהי התעלפה אך לא נתנו למד"א להתקרב – דבר שאין לו תקדים! כל כך עלוב, כל כך שפל. את סבא וסבתא שלי גירשו גרמנים מן הבית ואמרו להם: לכו לפלסטינה! וכאן יהודים מגרשים אותנו מן הבית, בקטיף ובמגרון. לב אבן. פגיעה קשה כל כך. שירתתי בצבא, לחמתי והסתכנתי בשביל המדינה שלי, ועכשיו המדינה שלי בוגדת בי, צה"ל בוגד בי. די, זו כבר לא המדינה שלי, אני לא אוהב אותה יותר, כבר לא מתחבר אתה. אני כועס עליה, אני שונא אותה...


תשובה: ידידי האהוב, למשמע דבריך אני בוכה. בין אם אני בוכה עם דמעות ובין בלי – בתוכי אני בוכה. אכן זה נורא!

אבל מה נעשה? מה אתה מציע? הרי במדינתנו אנו שונים ומושכים בכיוונים שונים.

חוששני שגוש קטיף ומגרון אינם המקרה האחרון מסוג זה. אני מקווה שלא יחזור על עצמו, אני מתפלל שלא, אני מנסה לפעול שלא – אבל איני יכול להבטיח שלא. עלולות להיות עוד התנגשויות קשות כאלה. אך מה נעשה? וכי אתה תקים לך מדינה פרטית שלך התואמת את עולמך?! וכי כל פלג יקים לעצמו מדינה?! לא. אנחנו יחד לטוב ולמוטב.

בשנת חייו האחרונה, חזר רבנו הרב צבי יהודה כל מוצאי שבת על אותו ביטוי: "עצבים של ברזל". כנראה הוא צפה שנצטרך עצבים של ברזל.

אגב, היה אירוע נורא עוד יותר מאשר גירוש קטיף ומגרון: פרשת אלטלנה. יהודים ירו על יהודים. הם ירו תוך כדי מלחמת השחרור, בארץ ישראל, ובשביל ארץ ישראל. אשרינו שזה לא התפשט למלחמת אזרחים. אז רבנו הרב צבי יהודה כתב את מאמרו "ממעמקים". ומה הפתרון שהוא מציב לאותה התפרצות של שנאה? – ריבוי אהבת ישראל, פתיחת מחסני החירום של אהבת ישראל (לנתיבות ישראל א). ועוד לפני כן הוא כתב את מאמרו " את אחי אנוכי מבקש" בתקופת הסזון, של רדיפת האצ"ל והלח"י על ידי אחיהם, וגם שם הוא מגדיר את תנאי המאבקים הציבוריים: בלי הרמת ידיים, בלי עלבון ובלי שנאה (שם).

ועוד לפני כן, כתב מרן הרב קוק את מאמרו "על חילול הקודש", שהדבר הנורא ביותר הוא שנאה בינינו (מאמרי הראיה).

זאת ידענו מזמן, שהאויב הכי נורא הוא השנאה בתוכנו, שנאת חינם היא שהחריבה את ביתנו, את ארצנו.

קרא תהילים עוד ועוד. זכור כמה ספג דוד מלכנו שנאה ורשע ופשע מאחיו בני ישראל, והוא מעולם לא החזיר שנאה. גם הוא גורש מביתו ומכסא מלכותו. ועל ידי מי? על ידי אבשלום בנו. ובכל זאת הוא נתן הוראה לא לפגוע בו בשום פנים.

ידידי האהוב והכאוב, אמשול לך משל. משל לאב שהכה את בנו מכות רצח. אמר לו בנו: עברת את כל הגבולות, חצית את כל הקווים האדומים, אני כבר לא בנך, שלום. אך הוא גם יכול לומר: אבי, אני כעוס, אני חבול, אני נפגע, אני נפצע, אבל בכל זאת אתה אבי, ואני חייב לך הרבה, אני נשאר בבית. באיזו משתי האפשרויות יש לבחור? איני יודע. הבן יבחר בעצמו.

אבל אמשול לך משל שני. משל לבן שנתן לאביו מכות רצח. אמר לו אביו: עד כאן! עברת את כל הגבולות! אתה כבר לא בני, איני מכיר בך. אני מוחק אותך מראשי. צא מביתי ואל תחזור לעולם. בשבילי כבר אינך קיים. או אפשרות שניה: בני, אני נפצע ונכאב, כעוס ומצטער, אבל אתה בני, אני מאמין בך. הדלת תמיד פתוחה, אני יודע שתחזור ותמיד אחכה לך. באיזו משתי האפשרויות יש לבחור? כאן יש רק אפשרות אחת: השנייה. אם האב יסגור את דלתו, הבן הזה יתדרדר ולא יחזור לעולם. הוא בן אבוד.

עתה נחשוב יחד: מי כאן האב ומי הבן? אולי הממשלה, המדינה הצבא, היא האב הגדול שהכה אותך באופן נורא. היא הקובעת, היא המנהלת, ואתה בן קטן המיטלטל בין גלים זועפים. ואולי להפך, אולי אתה האב, אתה ההוגה, אתה איש הרוח, איש האמונה, איש החזון, איש הצופה למרחקים מתוך אידיאל עליון, והממשלה היא הבן הקטן, המתבלבל והמקרטע, השבוי בתפיסות נמוכות.

אכן מי כאן האב ומי כאן הבן? זה תלוי בוויכוח בין המטריאליזם ההיסטורי לבין האידיאליזם ההיסטורי.

המטריאליזם ההסטורי של מרכס ואנגלס טען שמוסדות המדינה הם המטביעים חותמם על ההיסטוריה, והרוח אינה אלא תוצר משני וחיוור, ואם כך הממשלה היא האב ואתה הבן.

אבל האידיאליזם ההיסטורי של הגל טוען שמעצבי פני ההיסטוריה הם האידיאות והמחשבות, האידיאלים והאמונות. וכל צורות ארגון החברה אינן אלא תרגום מעשי נגרר. ואם כך אתה האב. אנשי האמונה והרוח הם האב, והמדינה אינה אלא ניזונה בגלוי ובחשאי מאותה נשמה. כמובן, התורה היא אידיאליזם היסטורי, וראה מאמרו של מרן הרב קוק "למהלך האידיאות בישראל" (אורות). ואם כך, המשך להיות אב טוב וישר, אמיץ וסבלן, נחוש ונאמן, עם עצבים של ברזל.

ואולי בכלל לא נחליט מי האב ומי הבן. אולי סתם אחים אנחנו. כן, אחים. אחים עם פרשיות קשות לפעמים, כמו יוסף ואחיו, אבל סוף סוף אחים. כי האויב האמתי אינו מתוכנו, אלא אלה שבכל דור קמים עלינו לכלותנו.

לכן נמשיך כולנו יחד, עם עצבים של ברזל, לבנות אהבה ואחווה, ושלום ורעות, כי אנשים אחים אנחנו, לעיתים באחווה גלויה, לפעמים באחווה סמויה.

חזק חזק ונתחזק.