שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

לשם ייחוד קודשא בריך הוא וישראל (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־23:39, 7 בפברואר 2018 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

"לשם ייחוד" חדש

חכמי הרזים מבחינים בין בירורים וייחודים, ולנו הדלים אין עסק בנסתרות, אבל יודעים אנו שבירורים הם בין טוב לרע, ולעומתם ייחודים הם מין הבנה עליונה, כוונה עליונה, איך הכל יונק מהשורש העליון. כמובן, זו אותה תורה ואותן מצוות, אותה עבודה - אבל הכוונה עליונה יותר, ההבנה עליונה יותר. גם בכוונה פשוטה יש מדרגות, כגון: לשמה ולא לשמה. יש עבודה צורך הדיוט ויש עבודה צורך גבוה (ועיין מסילת ישרים סוף פרק יט). על כל פנים, ייחודים שייכים לגנזים העליונים של חכמי הרזים.

אלא שבזמן האחרון התגלה ייחוד אחד חדש, שהורשה לכולם להתכוון אליו. זהו ייחוד חדש ישן, ישן נושן, ויחד עם זה חדש חדיש ומחודש. ייחוד ישן בקנקן חדש.

והייחוד הזה הוא: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא וישראל" (עיין ספרן של יחידים, לרב הלל צייטלין עמ' 11). וזהו אותו הייחוד: לשם קודשא בריך הוא ושכינתיה. כי השכינה היא האור האלהי השוכן בכנסת ישראל, "אור השכינה הוא כנסת ישראל" (אורות ישראל א, ת).

כאמור, זו אותה עבודת ד' של הפרט, אבל היא עבודת הפרט למען הכלל, לכן היא צריכה הרבה יותר עוצמה והקפדה וטהרה וקדושה של תורה ומצוות. כמו דוד המלך, שכיוון שהיה יוצא למלחמה, היה חייב להיות בעל מידת הנקיות באופן מופלג (מסילת ישרים סוף פרק י). כי צריך לבנות עוד קומה של עבודת ד' של הפרט, לכן הקומה הראשונה צריכה להיות חזקה. אנו חוזרים לכלליות. בית ראשון - כלל, בית שני - פרט. ועתה, לקראת בית שלישי: כלל ופרט וכלל (עיין למהלך האידיאות בספר אורות).

ואם עדיין יש פרטיות, אם יש עדיין קרע בלב, אם יש עדיין אמירת "גזורו", סימן שעוד לא הגענו. אם אין פחד ורעדה מפני ערכו של כלל ישראל, גם כאשר רבות הפרצות מכל עבר, ואין אנו מרגישים כאפס לנגדו, סימן שעוד לא הגענו.

וכבר היו ימים שיהודים יראי שמים וצדיקים התנתקו מעם ישראל מפני שראוהו שאינו הולך בדרך התורה - הם הם הנוצרים הראשונים, ויצא מהם מה שיצא, מינים ומלשינים ומשומדים ורשעים וזדים ואויבי עם ישראל. ואשרי המתרחק רחוק רחוק ממצודה רעה זו.

וכבר היו זמנים שצדיקים מלאי תורה שללו את כל מי שאינו הולך בדיוק בדרכם, והוציאו מן האומה מי שאינו הולך על פי התורה, כדברי הנצי"ב בהקדמת פירושו על התורה, ומזה יצאה שנאת חינם וחורבן.

וכתב רבי שמואל מאלצאן מתלמידי הגר"א: "כל עוונותיהם (של בני בית שני) לא היו ברע בהתגלות וכעובדא דבר קמצא, שעל ידי זה חרבה עירנו, שלעין הנראה לא היה בו עוון אשר חטא, שעל כן לא מיחו בו רבנן, כי על פי דין תורה, הרשות נתונה לכל אחד להיות שורר בביתו לעשות בו כרצונו, ומי יאמר לו מה תעשה. ובזה יבואר פשר (תירוץ הסתירה) בין שני מאמרי חז"ל, כי בבבא מציעא, אמרו: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה (ל ב), שזה סותר למה שכתוב שחרבה מפני שנאת חינם (יומא ט, ב. ועיין תוס' ב"מ). אולם העניין כי מפני השנאה העמידו דבריהם על דין תורה, ועל ידי זה חרב הבית" (אמונה והשגחה אות טו הגהה).

אם נעסוק בתורה, אך נדלג על עם ישראל, נגיע לחורבן. אם דרך עם ישראל שנשמתו היא נשמת התורה, נגיע לתורה - סימן שכבר הגענו. רק נדגיש: עם ישראל, זה כל עם ישראל, כל עם ישראל הזה, כל עם ישראל הזה הנמצא עתה לפנינו עם מעלותיו ומגרעותיו, כל עם ישראל הזה שאנו מכבדים ואוהבים, כל עם ישראל שריבונו של עולם אוהב יום יום, כפי שאנו מברכים יום יום "הבוחר בעמו ישראל באהבה" "אוהב את עמו ישראל", ורק דרך הקדמה זו אפשר להגיע ל"שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד" (עולת ראיה שם. אורות התחיה כא).