שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

לשבות מן השביתות (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

לשבות מן השביתות

[הרב שלמה אבינר]


ריבונו של עולם אוהב את העניים ומעוטי היכולת, והתורה מלאה חוקים הבאים לעזרתם ולעזרת הפועלים אשר מעבידיהם מנצלים אותם שלא בצדק. במובן זה, יש לברך על מאבק מעמד הפועלים שהחל לפני זמן רב, ורק בזכותו השתפרו תנאיהם. הכלי המרכזי במאבק הזה היתה השביתה.

האם לפי תורתנו הקדושה מותר לפועל לפרוש מעבודתו לשם שיפור תנאיו?

אמרו רבותינו: "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום 'כי לי בני ישראל עבדים' – עבדי הם ולא עבדים לעבדים" (בבא מציעא י א). על כן, גם אחרי שנחתם הסכם, אי אפשר לשלול את חירותו של הפועל ולהכריחו לעבוד. בתלמוד הירושלמי יש נימוק נוסף: אין ישראל קונים זה את זה (ירושלמי בבא מציעא פ"ו הל' ב), כלומר אין זכות לבעל הבית לקנות את אחיו לעבודה נגד רצונו החופשי אף בעזרת הסכם, ואפילו נחתם חוזה. גם מסיבת גודל המשכורת יש רשות לפועל לחזור בו (נושאי כלים שם שו"ע חו"מ שלג). אבל יש הגבלה: "בדבר אבד אינו יכול לחזור בו" (שו"ע חו"מ שלג ה). כולנו למדנו בילדותנו את המשנה: "שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין [מוטות לאפיריון] וחלילים לכלה או למת, ופועלים להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד, וחזרו בהן, מקום שאין שם אדם [להחליפן] שוכר עליהן או מטען [מרמה אותם]. השוכר את האומנין וחזרו בהן – ידם על התחתונה" (משנה בבא מציעא עה ב).

כלומר, הפועל אחראי על כל הנזקים שהוא גורם עקב שביתתו ועליו לפצות על כך את מעבידו. בתנאי המשק של ימינו כמעט כל מלאכה היא דבר האבד. לפיכך, לא רק שהפועל לא יקבל שכר אם לא עבד, אלא עליו גם לפצות על כל ההפסדים.

יתר על כן, אותה הלכה המקנה לפועל רשות להפסיק עבודתו אין לה שייכות כלל לַזְכוּת לשבות: כאשר הוא רוצה להישאר בעבודה אבל שובת כדי להיטיב תנאיו, "כל כמה דלא הדר ביה, כיד בעל הבית הוא" (בבא מציעא י א), כל זמן שלא חזר בו, הוא כיד בעל הבית. שביתה היא הפרת התחייבות מצד הפועל שלא להתבטל ממלאכתו ללא הסכמת המעביד. מותר לו להפסיק כליל לעבוד ולספוג את ההפסדים, אבל כאשר הוא שומר על יחסי שכירות אלא שובת רק להיטיב את תנאיו – אסור הדבר.

אמנם יש הסכם בין המעביד לפועל המקנה לו זכות לשבות על פי אישור ארגון הפועלים, אך הסכם זה הוא נגד רוח התורה וספק אם הוא תקף על פי התורה. הסכם בין צדדים אינו ערובה לכך שהוא מוסרי.

בגמרא מסופר שאיגוד מקצועי תיקן תקנה אך היא נפסלה משום שלא קיבלה אישור "אדם חשוב" (בבא בתרא ט א), כלומר תלמיד חכם הממונה על הציבור (ר"י מיגאש, רמ"ה). ואותו תלמיד חכם מוודא שהכל כראוי (ריטב"א).

גם אם יש הסכם בין המעביד לפועל המקנה לו זכות שביתה, הרי בתנאי החיים של ימינו, השביתה גם מזיקה לצד שלישי, הלא הוא הציבור שסובל סבל רב, וגם מיליארדים מקופת הציבור מתבזבזים לשווא, אותו כסף שאנו זקוקים לו כל כך בימינו עבור עניים, ביטחון וחינוך.

ברוח זו, שלל בזמנו הגאון הרב שלמה גורן את השביתות במשק בגלל שלושה נימוקים:

א. עבירה על מצוות יישוב הארץ.

ב. פגיעה ביטחונית במדינה עקב החלשתה הכלכלית.

ג. גרימת נזק לרבים, שאינם צד בשביתה.

(שודר ברדיו בשנת תשל"ו, כמדומני).

אם כן, האם בכך נחסמת הדרך לפועלים לעמוד על דרישותיהם? חס וחלילה! הפתרון במקרים אלו הוא בוררות חובה.


בזמנו שאל ר' שלמה זלמן שרגאי בשם תנועת המזרחי את מרן הרב קוק בדבר זכות השביתה ורשם את הדברים:

שאלה: שביתה לשמירת תנאי העבודה הקיימים, במקרה שנותן העבודה רוצה להוריד את המחירים [של שכר העבודה] או להוסיף על שעות העבודה , מותרת או אסורה? כמו כן שביתה לשם הטבת תנאי העבודה על ידי העלאת המחירים והורדת שעות העבודה מותרת או אסורה?

תשובה: שביתה מותרת לשם כפיית נותן העבודה להיזקק לבית דין או לקיים פסק דין בקשר עם הסכסוך שהתפרץ, הן לשמירת תנאי העבודה והן להטבת תנאי העבודה.

כתוצאה מזה ברור, שבכל סכסוך מעין זה, צריכים הפועלים לתבוע את נותן העבודה לבית-דין. אם נותן העבודה מסרב, זכותם של הפועלים לכוף את המסרב גם בהכרזת שביתה, (אפילו מבלי הסכמה מיוחדת מבית דין להכרזת שביתה) - כפי שיוצא מתוך שיטת הפוסקים האחרונים. כמובן, יש רשות לדרוש שסכסוך מעין זה לא יימסר לבית דין רגיל אלא לבית דין מורחב המורכב מרבנים מצוינים בגדלות התורה ויודעים ובקיאים בשאלות החיים והעבודה. יש רשות גם לדרוש מסירת הסכסוך לבוררת של זבל"א (תלמידי חכמים בקיאים בהלכה, או גם בעלי בתים אם שני הצדדים מסכימים לזה)

("חזון והגשמה" לרש"ז שרגאי עמוד קנד. "בעיות אקטואליות לאור ההלכה" לרש"ז שרגאי עמוד קמו).


חילוקי דעות בין עובד לבין מעביד הם לגיטימיים, אך הפתרון אינו על ידי התעקשות ההורסת את המדינה אלא מתוך הידברות. ואם אינה מניבה פרי, חייבים שני הצדדים וגם הממשלה, להיזקק לבורר מוסכם שיכריע בנידון.

אין המצב דומה לזמנים הקדומים כאשר הדרך היחידה למאבק הפועלים היתה שביתה, כיוון שהמעבידים סירבו לכל הידברות ורק בכוח אפשר הוא להשיב על כוח. היום יש לכפות על כל הצדדים בוררות חובה.

(ועיין עוד תשובת הרב כתריאל טכורש, שנה בשנה תשכ"ג 241, תשל"ב 149, שו"ת כתר אפרים עמ' רס).

פעם נשאל הסופר היהודי הצרפתי אנדרה מורואה עד כמה אפשר להתיר מחלוקות במשטר דמוקרטי והשיב: "מנהיגי המדינה משולים לקצינים יריבים הממונים על אוניה גדולה. כנוסע באוניה, יכול אני להרשות להם לכל היותר לשנוא זה את זה, אך בשום אופן לא אסכים ששנאתם תגרום לטביעת האוניה".

ואנו דורשים יותר מזה, שנזכה כולנו להכריע בחילוקי דעות מתוך אהבה ואחווה ושלום ורעות ואמון הדדי.