שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

לע"נ הרב יצחק וינוגרד זצ"ל מייסד ישיבת תורת החיים (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

לעילוי נשמתו של הגאון הגדול הרב יצחק וינוגראד, שהקים את ישיבה זו, והלך לעולמו בט"ו בכסלו בשנת תרע"ג. הוא ייסד את הישיבה הזאת, שהיתה ישיבה גדולה ביותר בירושלים אז, גם בכמות התלמידים גם באיכות התלמידים. הוא ייסד את הישיבה בשנת תרמ"ז, ועברו למבנה זה (ששוכנת היום ישיבת עטרת ירושלים) בשנת תרנ"ד.

זה מה שהיה נקרא הישוב הישן. לעומת הישוב החדש שהתחיל עם העלייה הראשונה בשנת תרמ"א, הישוב הישן התקיים במאות השנים עם עליות לארץ כמו הרמב"ן, תלמידי הבעל שם טוב, תלמידי הגר"א וכדו'. מטרת הישוב הישוב הישן היתה להווה נוכחות יהודית בארץ, לקיים מצות ישוב הארץ, ללמוד תורה ולקיים מצוות. זה היה כרוך במסירות נפש עצומה. עלו לארץ בסירות, בספינות, ברגל, ולפעמים זה לקח שנה לעלות לארץ, לא כמו היום במטוס שלוקח כמה שעות. פה התנאים היו קשה מאוד, ופעמים רבות לא היה מה לאכול, גם היו פוגרומים. במיוחד ייסדו מה שקראו ארבעת העיירות: קודם צפת וטבריה, ואחר כך חברון וירושלים.

הרב וינוגארד, בצעירותו, בערך בן 30, חשב על הרעיון להקים כאן ישיבה גדולה מאוד. כבר בגיל 30, היה גאון גדול. בישיבת וולוז'ין, קראו לו העילוי מפינסק. אפשר ללמוד את הספר חידושים של הרב יצחק וינוגארד על קודשים, פלפולים דקים בעיון. כשהיה צעיר, הוא הגה את הרעיון הזה, והראשונים שעלו היה אביו ואחיו. לאביו קראו 'ר' חיים מתמיד', וגם על שמו נקראת את הישיבה, 'תורת חיים', גם בגלל שהתורה היא תורת חיים וגם על שם אביו. הם הגיעו לפה, והוא הסתובב שנתיים ברוסיה ובליטא, במסירות נפש גדולה, עם ביטול תורה וכו', למצוא נדבנים שמוכנים להחזיק את הישיבה ואת הלומדים, וגם לקבל אישור מגדולי ישראל. למה צריך אישור?

כי היו פה כבר ישיבות, ואם תוקם עוד ישיבה, אולי זה על חשבונם, אולי זה יקח תלמידים, אולי זה יקח כספים. לכן שאל הרבה גדולי רוסיה וליטא, והם אמרו: מצווה גדולה מאוד, ועזרו לו. ר' חיים בריסק הקים בביתו משרד בשבילו לאסוף כספים. בחוברת המפורסמת על הישיבה, שהיא בידייש, רואים תמונה גדולה של ר' חיים מבריסק. יש גם הסכמה מבעל שדה חמד, ר' יחזקאל מדיני, בידייש. כמובן הוא לא ידע ידייש אבל היא מתורגמת לידייש. וגם האור שמח, ר' מאיר שמחה מדווינסק, אמר לו: תשב אצלי בבית כדי לאסוף כספים. אעפ"י שר' מאיר שמחה מדווינסק אמר לו לא להקים את הישיבה בירושלים כי זה יהיה קשה, יקח לו כל הזמן, יקח לו כל הכוח, ולא יהיה זמן ללמוד תורה. אבל הרב וינוגארד רצה דווקא בירושלים, וב"ה נשאר לו זמן ללמוד תורה.

בהתחלה כשאביו, ר' חיים מתמיד, ואחיו הקימו את הישיבה לא היה אישור מהטורקים. הטורקים הצריכו שוחד על כל צעד ושעל. אז שמו אותם בבית סוהר, נתנו הרבה שוחד לטורקים ויצאו חופשי.

אחר כך מת אביו, הקימו את הישיבה בבית קטן ברובע היהודי, ונדדו ממקום ממקום, עד שהוא קנה פה את החצר הזאת ובנה את הישיבה.

כאמור היו עוד הרבה ישיבות, אבל היו שני חידושים בישיבה הזאת, א. חידוש טכני, מעשי, שתהיה מילגה שאפשר להתקיים, כי בכל הישיבות קיבלו חצי גרוש ולא יכלו לחיות. פה קיבלו גרוש, לא הרבה, אבל יכלו לחיות. אם אין לאדם פרנסה, הוא לא יכול ללמוד בשקט, לא יכול להתגדל בתורה. הוא גם מזולזל כי הוא לבוש סמרטוטים וגר בבית רעוע. כמו הכהן הגדול, הגדול מאחיו, אם הוא עשיר הוא עשיר, אם הוא עני ,שפכו לו כסף וזהב.

ב. החידוש השני, הוא רצה שהישיבה תגדל תלמידים חכמים גדולים. בכל הישיבות למדו תורה, למדו כדי ללמוד, למדו צעירים, למדו מבוגרים, ב"ה מצוה גדולה. אבל הוא אמר שצריך להצמיח תלמידי חכמים גדולים שיהיו רבנים, ראשי ישיבות, אבות בית דין. וכן היה. עד כה, כל פעם שהיה צריך תלמיד חכם, היו מביאים אותו מחוץ לארץ, כי התורה פה היתה מאוד דלה, ושם היו גדולים בלי סוף. מאז שהקימו את הישיבה, לקחו אותם מפה. על פי רוב, ישיבות היו שייכות לזרם מסויים: חב"ד, ברסלב, וילנא, וכו'. וכן הכוללים. למשל, כולל הוד, הולנד-דויטשלשנד. היהודים מחוץ לארץ היו שולחים כסף לאנשים מקהילתם שישבו פה. כל קהילה שלחה כסף לקהילה שלה. אבל הרב וינוגארד שלל את הרעיון הזה, וקרא לישיבה: תורת חיים הכללית, לא שייכת לאף פלג או זרם, אלא כל מי שרוצה ללמוד תורה, ברוך הבא.

הרבה גדולים למדו בישיבה הזאת: הרב צבי פסח פראנק (רבה של ירושלים), הג"ר ברוך מרכוס (הרב הראשי של חיפה), הג"ר פנחס אפשטיין (ראב"ד העדה החרדית), הג"ר יעקב משה חרל"פ (רבה של שערי חסד, ר"י מרכז הרב ובית זבול). וכמובן יותר מאוחר, רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק. הישיבה סיפקה לכל ארץ ישראל תלמידי חכמים ורבנים של מושבות, כי הוא גם רצה שהרבנים יהיו רבנים של משובות, כי כאמור היו רק ארבעה ערים, והיו מושבות כמו פתח תקוה וראשון לציון. כשהתמנה רב של מושבה, הרב וינוגראד היה מלווה אותו בדרך ואומר: מאן מלכי רבנן.

זו היתה מהפכה, כי עד אז בארץ הכל היה דל, הכלכלה, המעמד, וכו', וגם התורה היתה דלה. והוא עשה את המהפכה הזאת. בישיבה למדו גמרא בחריפות עצומה. הוא היה חריף מאוד, הוא נתן שיעורים בחריפות וכולם היו חריפים, ובאו מישיבות אחרות לשמוע את השיעורים החריפים שלו, ובכל הישיבות התחילו ללמוד בצורה חריפה, שהתחילה בישיבה הזאת. למדו פה בחריפות וזה הקרין על כל הישיבות.

למדו פה 300 תלמידים. איך למדו פה 300 תלמידים? לא היו שולחנות כמו היום, כי שולחנות תופסים מקום. היו סטנדרים, אז אפשר להכניס 300 תלמידים. זה מספר ענקי באותה תקופה. כאמור היה לו חזון של איכות תלמידים וכמות תלמדים, והוא הצליח.

מלבד שני החידושים, היה עוד חידוש עקב הקמת הישיבה פה, משפחות התחילו לגור מסביבה. תופעה ידועה לנו, עוד משפחות ועוד משפחות. כל זה נחלש בפוגרומים בתר"פ ותרפ"א, ותרפ"ט. בחוברת הנ"ל רואים שתי תמונות איך הכל פה הרוס, הרסו את הכל, גנבו את הרהוט, הרגו את הגבאי ברחוב. פוגרום ראשון, פורגום שני, פורגום שלישי, פוגרום רביעי בתרצ"ו, כבר לא יכלו, עזבו את הישיבה ועברו לעיר החדשה.

הוא גם היה בעל תפילה, והיה לו קול מופלא. אז בישיבות האחרות ובבתי הכנסת היו מתפללים מהר כדי שבסוף יגיעו לשמוע איך הוא מתפלל. מספרים שהיה שר כל כך יפה שהציעו לו להיות זמר באופרה. אמר: הקדוש ברוך הוא נתן לי כשרון לא בשבילי אלא בשבילו. אבל אני לא מאמין לסיפור הזה. אני מאמין שהיה לו קול מופלא, אבל איני מאמין שהעיזו להציע לו. (היה חזן מפורסם, יוס'לה רוזנבלט, שהיה קשור למרן הרב קוק, לו באמת הציעו להיות באופרה ויתנו לו מיליונים, אבל כמובן זה לא עניין אותו). גם היה נואם בכשרון עצום, היה לו קול רם אדיר.

הוא גם היה ציוני. הזכרנו הישוב הישן שמטרתו היתה להווה נוכחות יהודית בארץ, לקיים מצות ישוב הארץ, ללמוד תורה ולקיים מצוות. הישוב החדש מטרתו היתה שיבת ציון, בנין הארץ, אחר כך הקמת המדינה. הרב וינוגראד כתב הספד עצום על הרב מוהילבר, מגדולי מבשרי ציון.

פעם הרב יצחק ניסנבוים, שהיה תלמיד חכם ומנהיג ציוני ומזרחי, בא לירושלים, ולא רצו לתת לו לדבר באף מקום. המקום היחיד היה פה. אז הקנאים איימו על הרב וינוגראד, והוא אמר: אני לא שואל אתכם... וכשדיבר הרב ניסנבוים, קיצוני צעק: "האם כך אמר גם הרצל"? אמר ראש הישיבה: תיקחו את החצוף הזה ותוציאו אותו החוצה. במעמד הזה, היו תלמידים חכמים גדולים והיו גם בחורים מהמושבות שבסביבה. לקחו את הקיצוני על הכתפים והוציאו אותו החוצה דרך החלון... הוא לא היה לא ציוני במובן של התנועה הציונית אלא הוא היה בעד שיבת ציון ובנין הארץ.

גם הישיבה נכנסו לחובות עצומים. הישיבה היתה כל המבנה, וכשנכנסו לחובות עצומים, מכרו חלק לערבים. היו משכילים ברוסיה, שאמרו לרב וינוגארד, אנחנו ניתן לך הרבה כסף, אבל צריך להכניס קצת לימודי חול. הוא לא הסכים, ובסוף השיגו כסף ממקום אחר. אבל כל זה גרם לו כל כך הרבה צער, שבסוף הוא קרס, והוא נפטר. החליף אותו אחיו, הרב יוסף אליהו, ואחר כך גיסו הרב זרח אפשטיין. הבן של הרב זרח היה הרב אברהם, היה תלמיד חכם גדול ועשה הרבה דברים, וגם היה בחוץ לארץ, הוא לימד אותי גמרא ורמב"ם בהיותי ילד.

אחרי מלחמת ששת הימים, הישיבה חזרה לפה, אבל היה קשה ,ופחדו, ועזבו. אז הגענו לפה ולא פחדנו.

לכן אין צל של ספק שהרב יצחק וינוגארד היה שמח מאוד לראות שיושבים פה ולומדים. כמה פעמים הציעו לנו מבנים שונים יותר גדולים, כגון מבנה בית ציון מול שער שכם, שהוא ענק, אבל אנחנו נשארים פה. אבל פה צר המקום? לא! לא אמר אדם לחברו צר לי המקום בירושלים (פרקי אבות ה, ה). ודאי הוא שמח שאנחנו לומדים פה, ובעזרת ד', נלמד פה עד שיבוא משיח צדקנו, ונכבד אותו לתת שיעור בישיבה.

  • פורסם בשאילת שלמה 574

==
























==