שיעורי הרב שלמה אבינר

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: המצב הבטחוני קשה. פעולות סיכול נקודתיות כבר אינן מועילות. נראה שאין פתרון אחר אלא למחוץ את הטרור, אך אין זה הומני. הרי אנו עם מוסרי, עם צדיק, ולא עם של רשעים!

תשובה: למחוץ את הטרור אינו רשעות אלא הומניות, שיא ההומניות, כלומר, למחוק מעל פני האדמה רוצחים ההורגים אנשים נשים וטף, אנשים טובים ותמימים.

כך השיב רבנו הרב צבי יהודה לסגן אלוף ששאלו מה דין המחבלים: "הבא להרגך השכם להרגו. רודף, שהיה רודף אחר חברו להרגו, אמרה תורה: הצל דמו של זה בדמו של זה (סנהדרין עב ב), תשכל מנשים אמך (שמואל א ט לג) וארור מונע חרבו מדם (ירמיה מח). ואם ביחיד הבא להרוג יחיד, כך - על אחת כמה וכמה ברבים הבאים להרוג רבים, ולחבל במציאות חיינו בארץ תחייתנו" (להלכות צבור סע' צח).

אדם מוסרי אינו אדם הנותן שיעורים על מוסר בלבד, אלא אדם הלוחם נגד הרשע. כותב מרן הרב קוק: "הוגי הדעות הטהורות, שהם הגרעין היסודי של האנושיות, שבשבילם היא חיה, הנם תמיד לוחמים את רע האדם המשימים את התכונה של החיה הרעה שבאנושיות הבוסרית למטרת חייהם, הפרטיים והחברתיים" (מאמרי הראיה 508).

מעשה במחבל שנכנס ליישוב יהודי והתנפל עם סכין על אשה עם תינוק בעגלה. היא סוככה בגופה על התינוק. המחבל דקר אותה יותר מעשר פעמים בגבה. בנס הגיע יהודי, ירה על המחבל וחיסל אותו. עיתונאי שאל אותו ברדיו שאלה אווילית: איך אתה מרגיש אחרי שהרגת בן-אדם? הוא השיב: זה שהרגתי לא היה בן אדם!

כלפי פראי אדם יש לנהוג באכזריות. גם הרחמן שברחמנים צריך במקרה כזה לנהוג באכזריות וזהו החסד הגדול, כדברי מרן הרב קוק, "אכזריות על אחרים לצורך קידוש השם להינקם מאויבי ד'… כי כל מגמתו …חסד טובת העולם כולו במה שמבער קוצים מהכרם… כמה גדול כוח החסד עד שכל הדינים הללו בטלים לגביו ונכללים בו, והמה נחשבים גם כן על גורל החסד" (מאמרי הראיה 429 - 430).

אנחנו הומניים, מוסריים ואפילו מחמירים שבמחמירים במידת החסד. כותב מרן מרב קוק על מלחמות דוד: "אי אפשר היה כלל, שרק ישראל לא יילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא, היה מוכרח מאד להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם ציפייה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה" (אגרות הראיה ח"א עמ' ק).

מה שאין כן שאול, שהיה עדין מדי בשדה הקרב. כתב הגאון ר' עקיבא יוסף שלזינגר: "צריך להיות כן בסוד משיח שבא דרך בת מואב… וזהו סוד ארבע מאות בני יפת תואר שהיה לדוד המלך עליו השלום, אינון הלכו בראשי גייסות והן בעלי אגרופין (קידושין עו ב), ועל כן לא היה קיום לבית שאול שלא נמצא בו דופי (יומא כב ב), כי צריך כעין חלבנה בקטורת" (תורת יחיאל בלק אות ד). בגמרא מודגש שאותם בעלי זרוע היו מפחידים, אך בפועל לא היו יורדים למלחמה, - כה גדול היה כוח ההרתעה שלהם (עיין הגהות ריעב"ץ פסחים נז א).

דווקא מפני שאנו אוהבים שלום, עלינו להיות נחושים במלחמה, להכריע מהר פעם אחת ולתמיד. "מחץ מותנים קמיו ומשנאיו מן יקומון" (דברים לג יא). מסביר הנצי"ב, שלא די ב"מחץ מותנים קמיו", "שאינו אלא מחץ והכאה בשעת מלחמה אבל יוכל להיות שמיד יקומו ויתגברו במלחמתם שנית. אבל ברכה זו - ומשנאיו מן יקומון - היא שהמחץ תהיה באופן שלא יקומו עוד" (העמק דבר שם).

הוא מבאר: "כאשר הגיע לדוד והוא מצליח במעט זמן באופן יותר נעלה מדרך מלוכה מצלחת שמגעת בכמה שנים". לכן נאמר עליו "כתועפות ראם לו" (במדבר כד ח), הוא דומה לראם, ש"רץ מאד עלי ידי פסיעותיו הגסות (=צעדים גדולים), כן אף על גב שדוד הלך בדרך הטבע בצבא הגיבורים, מכל מקום הלך פסיעות גסות מאד". לכן "יאכל גוים צריו" (במדבר שם) "יאכל גוים שהם צריו, ולא כל אומות העולם". "ועצמותיהם יגרם" (במדבר שם). "הנה בשאול המלך כתיב: 'ובכל אשר יפנה ירשיע' (שמואל א יד מז), וגבי דוד המלך כתיב: 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל' (שמואל א יח יד), ובשניהם הכוונה שהצליחו במלחמתם. אבל הנפקא מינה שביניהם, שיש מתגבר במלחמה ואינו כובש את שכנגדו ורק מפיל ומחליש אותם, נמצא אינו מצליח את אומתו אלא מרשיע את שכנגדו, ויש מתגבר וכובש תחתיו, וזהו הצלחת האומה וזה היה הנפקא מינה בין שאול לדוד. שאול היה רק מחליש ומרשיע את שכנגדו ודוד היה כובש ומעמיד נציבים שלו באדום ובמואב (שמואל ב ח ו יד) וכל האומות שכבש".

שאול המלך היה רק מחליש את האויב, לכן היתה מלחמה בלתי פוסקת. הוא הרשיע כלפי האויב בלי להביא פתרון לאומה. מה שאין כן דוד שכבש באופן סופי, והעמיד נציבים, כלומר החיל ריבונות ישראלית. "עצמותיהם", - "הייינו חיזוק של הגויים", "יגרם" (במדבר שם) "מלשון גורר שגררם אליו וטפלם לישראל", סיפח את כל חלקי ארץ שכבש. כך שהמלחמה הסתיימה, וחייל מישראל יכול לחדול להילחם, "וחיציו ימחץ" (במדבר שם) הוציא מכלל שימוש. "שהנפקא מינא עוד בין שני הכיבושים, דהמרשיע את שכנגדו אינו מחליש אלא לשעה עד שיתחזקו בעוד כמה שנים ואם כן ההכרח להיות נשמר… מה שאין כן מי שכובש תחתיו ומעמיד נציבים, הרי אינו מניח להם שיתגברו, ואינו צריך להיזהר עוד. וזהו מה שראה בלעם על דוד 'וחיציו ימחץ', ישבר את החיצים שנלחם בהם שלא יהא נצרך עוד למלחמה, וכך היה בסוף ימי דוד וכל ימי שלמה" (העמק דבר שם).

נחישותו של דוד בשדה הקרב היא שהביאה לנו שלום ומנעה סבל מיותר מן האויב.

עוד כותב הנצי"ב: "שאול היה מתגבר במלחמה והרשיע לעשות שמות בארץ אויביו, והיה מוכרח לעשות כן כדי שלא ישובו מיד להילחם, והוא, משום שלא כבשם תחתיו, וזהו לשון ירשיע. אבל דוד כשכבש, לא עשה שמות כל כך, והוא משום שכבשם ושם בה נציבים שלו. ומשום הכי כתיב בדוד: 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל'… ובאשר יראי ד' אין להם שמחה על חורבן היישוב אפילו של שונאיו… משום הכי כתיב בכיבוש דוד: יראיך יראוני וישמחו' (תהילים קיט עד) שלא שמתי שמות בארץ" (הרחב דבר, דברים לג יא).

למחוץ כליל את האויב, ולהחיל ריבונות, הוא המוסרי וההומני, לא רק כלפי הקרבנות התמימים מישראל, אלא גם כלפי האויב עצמו, כדי למנוע מלחמה אין-סופית, והוא הצעד המביא שלום. אפשר לשבור את החיצים, כי אין יותר חשש שהאויב שוב יתקומם, בזכות כוח ההרתעה של ישראל. מיד אחרי "וחציו ימחץ", כתוב: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, מברכיך ברוך ואורריך ארור" (במדבר כד ט). מסביר הנצי"ב: "כרע שכב כארי - מאז שכב במנוחה ושוב לא מצא איש ידו להעיר מלחמה עליו. וכלביא מי יקימנו - אפילו מאומה אחרת שלא כבש אותם, לא ירא עוד שיתגרו עמו. מברכיך ברוך ואורריך ארור - לא רק בפועל ללחום עם ישראל בתנופת חרב, אלא אפילו בדבור ובקללה יראו להתגרות עם ישראל" (העמק דבר שם).

חזק חזק ונתחזק.

==

==