שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

ללמוד וללמד - מאמר

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

ללמוד וללמד

שאלה: כמה זמן אדם צריך ללמוד תורה על מנת שיוכל לעזוב את הישיבה וללמד תורה?

תשובה: זה אישי. כל המרבה להתמלא הרי זה משובח. ככל שהאדם למד יותר, כך הוא יוכל לתת יותר. אדם אינו יכול לתת דבר שאין לו. אם האדם אינו מלא הוא עלול להיות בוסרי.

בעניין זה קיימות שתי מגבלות מעשיות:

א. גילו של המלמד. לפעמים זה לא מומלץ שאדם מבוגר ילמד ילדים קטנים, משום שהוא איבד את הסבלנות, החיוך והשמחה המתאימים לילדים קטנים. אם הוא מתחיל כשהוא צעיר אז הוא ממשיך כמבוגר וזה טבעי וזורם, אך אם הוא מתחיל כשהוא מבוגר הרבה יותר קשה לו. כמובן, לא מדובר בכל הגילאים אלא על ילדים קטנים. יש מעלה ללמד ילדים קטנים, כי ככל שהילד צעיר יותר הוא פתוח, שומע ונבנה הרבה יותר ממי שכבר גיבש את אישיותו, בו יותר קשה לחולל שינויים. אכן, היו גאונים גדולים שהיו מלמדים ילדים.

ב. ריבוי תלמידי חכמים. כשהקימו את ישיבת 'כרם ביבנה' לא מצאו בכל הארץ תלמיד חכם מתלמידי מרן הרב קוק שיכול להיות ראש ישיבה. הג"ר גולדוויכט, שלמד אז בפוניבז', מסר את נפשו ללמד תלמידים צעירים ופעל רבות. וודאי שחוץ ממנו היו תלמידי חכמים, אך הם היו מעטים ותפוסים. עכשיו ברוך ד' יש המון רבנים, ר"מים וראשי ישיבות. זהו קידוש השם עצום.

אדם זקן שלמד בישיבת 'מרכז הרב' לפני כשישים שנה סיפר שהיו אז עשרה תלמידים. רבנו הרב צבי יהודה היה אומר שהישיבה תגדל וייצאו ממנה המון תלמידים, והתלמידים שמעו את דבריו וחייכו. לבסוף התברר שרבנו צדק.

יש שתי מגבלות: הגבלת ההתאמה לגיל הצעיר והגבלת השוק הרווי. לכן האדם לא חייב להישאר בישיבה הרבה שנים.

בכלל, זאת טעות לחשוב שכשאדם עוזב את הישיבה, הוא אינו ממשיך ללמוד תורה. אדם שגר רחוק יכול להמשיך ללמוד גמרא ואמונה, להיות בקשר ולבוא לישיבה. אפילו מי שלומד בישיבה לא שומע כל יום שיעורים. במקרה שאין אפשרות להגיע לישיבה, אפשר להשיג את הקלטות השיעורים.

אמנם אנו בעד ישיבה, אך צריך לזכור שישיבה היא דבר חדש. בזמנים העתיקים לא היו ישיבות, היו בתי מדרש. במשך היום למדו שם כל מיני אנשים: רב, דיין, שוחט, מוהל, ת"ח זקנים, בינונים, צעירים, ילדים וכו'. בית המדרש לא היה מחולק לפי גילאים ולא היו בו שיעורים, הכל היה חופשי. לפעמים תלמידי חכמים גדולים התווכחו והצעירים הקשיבו לוויכוחים והתרוממו מזה. לפעמים ת"ח מבוגר בן שמונים למד עם ילד בן שמונה.

מעשה בת"ח גדול בג'רבה בדור הקודם שכתב אלף חמש מאות עמודים של חידושים על שני דפים במסכת ביצה בגיל ארבע עשרה. בגיל שמונה עשרה אביו ביקש ממנו שיפסיק ללמוד כדי שיוכל לפרנס את המשפחה. הוא הפסיק ללמוד בישיבה אבל המשיך ללמוד לבד. כך זה היה בדורות הקודמים.

רבי שלמה קלוגר למד בבית המדרש של ברוד. ישבו שם למדנים עצומים. כשהייתה שאלה הלכתית כבדה היו שולחים לשם, תלמידי החכמים התווכחו והוציאו תשובה.

ודאי אפשר ללמוד בבית מדרש, אך הוא מתאים לאנשים מוכשרים. לעומתו, ישיבה מתאימה גם למי שאינו מוכשר. בישיבה נכנסים הרבה תלמידים לא מוכשרים ויוצאים תלמידי חכמים מוכשרים. לכן אנו בעד ישיבות, אבל אפשר ללמוד גם בבית מדרש.

כל האמור נוגע לאדם שרק מתחיל ללמוד, אך מי שלמד כבר בישיבה הוא מוכשר ללמוד בבית מדרש.

כמו כן, בעצם זה שאדם מלמד, הוא לומד. אמרו משל: ים המלח מקבל ולא נותן ולכן הוא מר, ולעמותו, ים הכנרת מקבל ונותן ולכן הוא מתוק. הישיבה היא תחנת מעבר, לא נשארים בה לנצח. כמה זמן נשארים? זה אישי. אדם צריך להתייעץ עם הרבנים המכירים אותו אישית ועל פיהם להחליט אם להישאר או לעזוב. העיקרון הוא כפי שאמרנו: להתמלא הכי הרבה כדי לתת הכי הרבה.

פעם באו מנהלים לפגוש את רבנו הרב צבי יהודה ושאלו אותו כיצד נותנים שיעור טוב. רבנו ענה שיש שתי שיטות: שיטה ראשונה היא להכין ולסדר את השיעור כך שיהיה שיעור טוב, ושיטה שנייה היא שהאדם כל כך מתמלא עד שזה גולש החוצה. רבנו העדיף את השיטה השנייה. הוא בעצמו היה כזה, היה אפשר לשאול אותו ביום ובלילה שאלות בכל נושא והוא היה שופע. הרב הנזיר, שהיה גאון עצום, לא היה כזה. לקראת כל שיעור היה מכין ערימת ספרים על כל הנושאים שהוא תכנן ללמד. לפעמים היו מתקילים אותו בשאלות שקשורות להמשך הנושא, והוא היה משיב: "עד כאן". הוא לא רצה להיכנס לנושאים אותם הוא לא בדק עד הסוף. הרב הנזיר אמר בעצמו שהרב צבי יהודה ידע לענות על כל מה ששאלו אותו, באותו רגע. אכן, האידיאל הוא שהאדם מתמלא ואח"כ שופע.

היום ילדים רבים אינם אוהבים ללמוד גמרא. יש הצעה למלמדי הגמרא, שכל ר"מ ילמד כל חייו את אותם הדפים, כך הוא יידע אותם באופן מעולה, וכל שנה יוסיף עוד מפרש, עוד תשובות וכו'. כך הוא יהיה מומחה בדפים האלה. אז הר"מ יהיה שופע וגולש, תמיד מלא חידושים. ההצעה הזאת יכולה להתאים גם לגאונים גדולים. מעשה בגאון גדול שעשרות שנים מלמד את אותם הדפים, והוא הרב מנחם בן יעקב. למרות שהוא כבר יודע את כל הדפים הוא לא מוסיף דפים אחרים. הוא החליט למסור את נפשו על הדפים האלה ומלמד רק אותם. כל שנה הוא יותר מעמיק ומברר. הוא היה מהגאונים הכי גדולים בפוניבז' ויכול היה להיות דיין, אך רבו, הרב רוזובסקי, אמר לו שהוא מתאים ללמד תורה.

בעל התניא אומר, שהיו אמוראים שידעו רק מסכת אחת (הלכות תלמוד תורה). רק בה הם התעסקו ולכן העמיקו בה הרבה מאוד.

יש אגדה שהיו שישים בעלי תוספות וכל אחד ידע מסכת אחת. כל אחד נתן שיעור על המסכת שלו וכל השאר היו מקשים מהמסכת שלהם, וכך יצאו התוספות כמו שאנו מכירים. זה סיפור יפה, אך אינו נכון. כל אחד מבעלי התוספות ידע בעל פה את כל שישים המסכתות ישר והפוך. איך אנו יודעים? בעל 'אורחות צדיקים' מספר עליהם. איננו יודעים מי הוא מחבר ספר זה, אבל הוא מדבר על בעלי התוספות בחרדת קודש והערצה, וברור שהיה תלמידם. בכלל, צריך לזכור שהתוספות שאנו לומדים הם קיצור שערכו תלמידיהם. התוספות הראשונים היו ארוכים מאוד.

זאת העצה: להתמקד במסכת אחת, בספר אחד וללמוד אותו כל החיים. אנו ענווים, אין צורך לעשות רושם שיודעים הכל.

לסיכום, גם לאחר שאדם עוזב את הישיבה הוא ממשיך ללמוד, להעמיק ולברר. לא כתוב בשום מקום שצריכים להישאר בישיבה כל החיים. אמנם מי שנשאר בישיבה כל החיים מוסיף לאומה כוחות עצומים, אך בימינו אין זה אפשרי. צריכים אנשים שילמדו תורה בכל מיני מקומות. כל אדם יחפש את הדבר המסוים שהוא מוכשר אליו, שם צריכים אותו.

נלקח משאילת שלמה 187