שיעורי הרב שלמה אבינר

לאן נעלמו עיני האריה?

[הרב שלמה אבינר]

יש לנו עיירה נחמדה, שהתברכה בנהרות ונחלים בבקעה ובהר, ותמיד ירדו גשמים בעתם. קלים היו חיינו, חיי שמחה ושלווה.

אך הגיעו ימי רעב, השמים נעשו נחושת. גשמים לא ירדו והשדות לא הניבו את יבולם. תחילה, עמדו לנו מחסני התבואה וברכות המים משנים עברו. אולם משנכנסה השנה השלישית, וגשם לא ירד, חרבו הנהרות, השדות לא הצמיחו ועינינו כלות. מה נותר לנו לאכול בהציק לנו הרעב? שחטנו ואכלנו את בהמותינו, ובמהרה נפחו הנותרות נפשן מחמת הצמא, ואפילו מזון לפינו לא הגיע מהן. הבריות היו שרועות על האדמה ושפתותיהן מלמלו: מים! מים! לחם! - ואין. קבענו יום תפילה וצום, פעם בחודש. לאחר מכן פעם בשבוע, ולאחר מכן כל שני וחמישי. אפילו הגדלנו להתפלל ולצום שלושה ימים רצופים, אך לשווא. השמים מעל ראשינו שמי נחושת, וגשם – אין! התחילו הבריות לרנן: אלו אמרו: חסר לב הוא ריבונו של עולם, אינו שומע תפילותינו ואינו חס על צערנו, ואלו משתיקים אותם: למה כנבלות תדברו, את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל?! בין כך ובין כך, ישבו מנהיגי העיירה, החליטו שהגיעו מים עד נפש, וכל מה שנותר לנו הוא לשגר שליחים אל המקובל האלהי הגר מעבר להרים, הקדוש הרב דניאל דילינגר. אך למי יש כוח ללכת דרך רחוקה כל כך לקרוא לו? בחרו בי מנהיגי העיירה ובהנס אייזנמן הנפח, וברכו אותנו לדרך: גורלנו בידכם, ד' יהיה בעזרכם.

אחרי שלושה ימי הליכה הגענו לבקתה הקטנה של הרב דניאל דילינגר. הוא היה שקוע בלימוד, אך מיד כשראה אותנו, קיבל פנינו בסבר פנים יפות, וכיבדנו במזון. "לא נאכל" אמרנו, "לפני שנדבר". כאשר שמע על מצב עיירתנו, הצטער מאוד ונאנח עמוקות. חכינו למוצא פיו. "אני בא אתכם". לקח תיק קטן על כתפו וספר גדול שעליו כתוב באותיות זהב: בבא קמא, ועוד ספר קטן שדחף בכיסו העליון: מסילת ישרים.

הוא אסף את הציבור בבית הכנסת ופתח בדברי כיבושין: ד' אל רחום וחנון, נתפלל אליו וישמע שוועתנו. – "רבנו", צעק יוהן הימלזון, "התפללנו והתפללנו עד שניחר גרוננו". – "בכל זאת נתפלל חודש רצוף מהבוקר עד הערב", אמר הרב דילינגר בקולו הרך, "ותפילתנו לא תשוב ריקם".

עבר יום ועוד יום, ומאומה לא קרה. אך המקובל האלקי ודאי דיבר אמת. אך כאשר הגיע היום השלושים, עדיין היה השרב בעיצומו ובקיעי האדמה המעונה פיללו לטיפת מים.

הרב דניאל הקדוש אסף את הציבור בבית כנסת הגדול והודיע בארשת פנים צוהלות: "תפילתנו פעלה במרומים, אך תפילה אינה עושה אלא מחצה. הגיע תורה של המחצית השניה: לחזור בתשובה. במשך שלושים יום, נחזור כולנו בתשובה, כל אחד יפשפש בעוונותיו נגד ריבונו של עולם ונגד חבריו וישוב עליהם. וד' לא יבזה את עמלנו.

החלו הבריות לפשפש במעשיהם ולשפר את דרכם. אלו קובעים עתים לתורה וקמים לתפילה, ואלו מבקשים סליחה מחבריהם. ודאי צודק הקדוש רבי דניאל דילינגר. תפילה בלי תשובה הריהי כטבילה ושרץ ביד.

נזכרתי שלעיתים קרובות אני מעליב את אשתי גרטה וגם צועק על בני הקטן פרידריך. הוא מעצבן אך אין זו סיבה. אני שוכח לברך ברכת המזון ומתפלל ללא כוונה. אני גם מתחצף לאמי הזקנה אלזה. מיום ליום הלכתי והשתפרתי וחשתי התעלות נפלאה.

אך ביום השלושים, עדיין נשארו השמים נחושים ולוהטים כשהיו. נתכעסו הבריות על הקדוש האלהי רבי דניאל. מתוך שהתקצפו עליו, החלו לכעוס על ריבונו של עולם.

אסף הרב את הציבור לבית כנסת הגדול וניכרו על פניו סימני מבוכה, הוא ניגש לארון הקודש, נישק את פרוכת, ופתאום זינק לאחוריו כמי שהכישו נחש. "עיני האריות!" צעק "מישהו גנב את האבנים הטובות!". הביטו האנשים ובמקום העיניים היו באמת שני חורים אפלים. כיצד לא הִבחנּו בדבר מיד? אין זה אלא מרוב חולשה ועייפות.

"כיצד ישעה ד' לתפילותינו אחרי חילול השם כזה?!" אמר הרב כשהוא ממרר בבכי. "מי המנוול שעשה זאת?!" צעק הנס אייזנמן "אקרע אותו כדג".

"זה לא יעזור", אמר הרב דילינגר, "יש למצוא את העיניים". הוא שקע בהרהורים עמוקים ואמר: "הגנב הצפין אותם בתוך האדמה". אז יצא מבית הכנסת וכל הציבור אחריו, עד אשר הגיעו לשדה הגדול שמאחורי בית הכנסת. "יש לחפור כאן", קבע הרב.

"נכונים דבריך!" ענו כולם כאחד וחיש מהר הביאו אתים ומכושים והחלו חופרים. הרב הקדוש הצטרף לחופרים והיה מעודד את האנשים בעבודתם. עפר רב העלו החופרים באתיהם. מימין ומשמאל נערמו תלים של אדמה. הם עבדו עד לעייפה והצמא והרעב כמעט הכריעום. יגעים ותשושים זרקו את אתיהם והשתטחו על האדמה. אך הרב דילינגר פקד "עִזרו איש לאחיו, העיקר שהחפירה לא תיפסק".

כאשר גברו ייסורי העובדים, אימץ את רוחם, "חפרו! אל תאמרו נואש! כשנמצא את עיני האריה יהיה לנו שפע של מים חיים ונחיה את נפשותינו".

אך מים אין. יום אחר יום עמלו האנשים והרב בראשם. רבים אמרו נואש וסירבו להמשיך בחפירה. אחרים קרסו תחת העומס וציפו למוות שיגאל אותם מייסוריהם. הרב דילינגר הקימם וזרזם: "חזקו ואמצו. חפרו במעמקים, כי קרובה הישועה"!

בכוחות אחרונים אחזו האנשים באתים וחפרו, והרב יחד עמם. משהעמיק הבור, נשתלשלו לתחתיתו בחבלים והמשיכו בעבודתם. כך עברו שלושים יום, והנה בתום היום השלושים, בחצות היום, מצאו החופרים בתחתית הבור, לא את עיני האריה, כי אם את עיניהם שלהם, המשתקפות בראי המים, שנתגלו בתחתית הבור. לשמחת האנשים לא היה גבול. הם התעוררו לחיים ופניהם הזהירו כאור החמה. בחביות ובדליים שאבו מים חיים מן הבאר. נער וזקן נצמדו בשפתותיהם אל השיקוי המחיה נפשות. תחילה שברו את צימאונם, ומשהתאוששו הובילו את המים אל שדות המזרע.

ואז נזכרו במקובל האלהי רבי דניאל דילינגר הקדוש, חיפשוהו ואיננו. אלו אומרים: אין זה אלא אליהו הנביא, ואלו אומרים: הוא פשוט חזר לכפרו. אך כאשר הגיעו לבית הכנסת להתפלל מנחה ברוח שמחה, מצאו פתק קטן מהודק לפרוכת ובו רשום בכתב ידו של הרב: "ותפילה ותשובה ועבודה מעבירים את רוע הגזרה".