שיעורי הרב שלמה אבינר

כשרות פרטית חלופית

[ראיין: הרב מרדכי ציון]

ש: האם יש מקום לכשרות אלטרנטיבית למסעדות ,לא מטעם הרבנות הראשית ,אלא באישור כשרות של גוף אחר?

ת: בודאי לא. איך אפשר לדעת שזה אמיתי, אולי הרב שכביכול חותם על כך כלל אינו קיים, ואם הוא קיים אולי אינו בקיא בענייני כשרות שהם מאוד מסובכים בדורנו של התקדמות תעשייתית.

ש: ואם ידוע שהרב הזה קיים ,שהוא ירא שמים ובקיא בנושא?

ת: לא פלוג. עיקרון ההכללה. צריכה להיות הנחיה אחידה לאומה, אחרת אנשים מתבלבלים. זה המובן של לא פלוג: על אף שמבחינה הגיונית ,תקנת חכמים מסויימת לא שייכת במקרה הנדון, בכל זאת היא חלה, כדי שתהיה הנחיה אחידה ושאנשים לא יתבלבלו. האחידות והפשטות שוקלות יותר מהרווח הנקודתי.

ש: יש טוענים שמחירי ההשגחה ברבנות הראשית הם יקרים ושדרישותיהם מחמירות מדי?

ת: בעולם הזה, הכל עולה כסף. גם המיסים למדינה עולים כסף ובכל זאת יש לשלם. באשר לחומרא כביכול, אולי אין זה חומרה, וגם לא טוב לרשום על מוצר: כשר למקילים, לא כשר למחמירים. זה מבלבל.

ש: אולי יש פתרון שרב לא מטעם הרבנות הראשית יוכל לתת תעודת כשרות, רק אם הוא יאושר על ידי הרבנות הראשית?

ת: זה פלפול. חזרנו לרבנות הראשי. וגם מי ישלם לו משכורת? – המסעדה עצמה? אין זה בריא מוסרית. זה ניגוד אינטרסים.

ש: ומי משלם למשגיחים מטעם הרבנות הראשית?

ת: משגיח – חברת כח אדם. מפקח - הרבנות הראשית עצמה.

ש: ומה זה שונה מבד"צים למיניהם? גם הם כשרות פרטית?

ת: אכן גם פה יש אותן הבעיות. מי אומר שהבד"ץ הזה בכלל קיים? והיו דברים מעולם! על פי חוק איסור הונאה בכשרות, אסור לכתוב כשר על מוצר או מסעדה, אם יש רק תעודה של בד"ץ, אלא היא צריכה להיות בצירוף הרבנות הראשית לישראל, באמצעות הרבנות המקומית. גם מוצר מחו"ל צריך אישור הרבנות הראשית בנוסף לחותמת משם.

ש: שמעתי שאם לא כותבים המילה "כשר" אלא "מושגח" או "בהשגחת", אז מותר על פי החוק...

ת: זו ממש רמיה. האדם הפשוט אינו מבין את ההבדל. הוא רואה תעודת כשרות, בכל עיצוב עצמי, הוא נופל בפח. זו גניבת דעת מהסוג החמור.

ש: ובסיכום?

ת: בלי אנרכיה. לא בכשרות ולא בדבר אחר.