שיעורי הרב שלמה אבינר

כיצד להיות בשמחה?

[הרב שלמה אבינר]

איך ניתן להיות שמח, ולהיחלץ מדאגות וחרדות?

אכן שאלה עמוקה היא זאת, מסכת שלמה. כך נשאל רבנו הגדול הרמב"ם על-ידי מלך ערבי, והשיב לו. אמנם תשובתו אינה נמצאת בין תשובותיו ולא בין אגרותיו, אך היא מופיעה בספר "צרי היגון" (דף ד א), לרבי שם טוב אבן פלקירה, והיא הרחבה ספרותית של פרק מהספר "הנהגת הבריאות" לרמב"ם, הנמצא בין כתביו הרפואיים (כרך א עמ' 63-58) אשר תורגמו מערבית לעברית. וזו היתה באמת תשובתו לאפצל המלך, בנו של השולטן צלאח א דין.

הוא כתב לרמב"ם וביקש רפואה לתחלואיו שהגדול בהם - הדאגות והחרדות המושלות בו וגורמות בעצמן למחלות רבות. הרמב"ם מאשר את האבחון: "דע כי רוב החולאים באים מפני הדאגות ומגודל הכעס והיגון". יש מחלות פסיכוסומטיות לרוב, ויש גם מחלות אורגניות המחמירות עקב המצב הנפשי הירוד. הדאגות והחרדות, מלבד היותן בעצמן רעה חולה, הן גורמות גם לצרות רבות.

רבנו מעניק מיד את הפתרון: יראת ד'. אדם ירא ד' עובד את ד' בשמחה. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. מאיפה לוקח האדם שמחה? - מעבודת ד'.

אבל מי שכל מעיינו בעולם הזה רק אכילה ושתיה, מלבושים ונכסים, הנה בעת תקלה, הוא שוקע בדאגה ותולש שערו מרוב צער.

ב"מורה נבוכים", מקדיש הרמב"ם שני פרקים לאיוב (ג כב-כג). חבריו מנסים להרגיעו, ולשווא. אולם, בסוף הספר נרגע איוב. מהי אפוא המהפכה שעבר? האם צרותיו חדלו מהיות צרות? - הן. עדיין אמנם צרות, אבל יחסו אליהן השתנה. בתחילת הספר הוא "יושב בתוך האפר" (איוב ב ה), כלומר, שקוע בעניינים ארציים. אמנם הוא צדיק, אך עניינים חומריים חשובים לו מאד. לכן כאשר הם מתמוטטים, רכושו אובד, ילדיו עוברים לגור בגן עדן, הוא חולה אנוש. הוא לוקח את הדברים מאד ללב.

אך בסוף הספר אומר איוב: "אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (מב ה). אני חוזר בי מכל נטיותי להיות משועבד לעניינים ארציים.

וכן הרלב"ג, רבי לוי בן גרשם, כותב בפירושו על ספר איוב, שכל הצרות הבאות על האדם, מדאיגות אותו והורסות את חייו, רק כאשר הוא נעול על דברים גשמיים. אבל אם עולמו הנו רוחני, צרות אינן יכולות לבוא עליו, שהרי עולמו הרוחני של האדם הוא תמיד ברשותו, תמיד יש לו בחירה חופשית לעשות את הטוב בכל מצב, בתור בריא או חולה, עשיר או עני, אב לילדים רבים או אדם ערירי. הנסיבות משתנות, אך לכל נסיבה יש עבודת ד' מתאימה. מי ששמחתו באה לו מעבודת ד', לעולם אי אפשר לחומסה ממנו!

לכן כותב הרמב"ם לאותו מלך: אם מחשבתך נתונה לעולם הזה, זוהי בעיה בלתי פתירה, כי ענייני עולם אינם תמיד כפי רצונך. העולם הזה אינו גן עדן.

הצדיק המתענג במצוות ובמעשים טובים, במוסר ובתוכחות - הנו אדם חזק ועמיד בכל המצבים, איתן כנגד כל הצרות והבעיות. הוא אינו לוקח ללב קשיים הבאים עליו מטבע העולם. יש לו מבט נכון על המציאות. אמנם העצב הוא תופעה רגשית, אך עולמו ההכרתי של האדם קובע במידה רבה את עוצמת חוויותיו הרגשיות.

גם אם יש לאדם עושר, בריאות וכל טוב, אין זו ערובה לאושר, אומר הרמב"ם, שהרי כל זה יחלוף בקצו של אדם. "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (תהילים מט יח). זו חרדת המוות שהעלו הפילוסופים, ובמיוחד ההוגים האכסיסטנציאליסטיים בדורות האחרונים: גם אם עתה חי לו האדם טוב, הרי עצם הידיעה שבסוף הפרוזדור יש דלת שאינה מובילה לכלום, דיה להשבית את ערך החיים.

מה שאין כן אדם צדיק, כותב רבנו, גם כאשר יש לו צרות, הוא מתנחם בכך שזה יותר טוב ממוות; העיקר שהוא חי, אף לעת מותו הוא מוסר נפשו לד' בשמחה, ביודעו שגם זו לטובה לחיי העולם הבא. זו דלת המובילה לעולם טוב יותר.

יש משבר אובייקטיבי ויש משבר סובייקטיבי. אם האניה שלך עם כל רכושך טבעה בים, זה באמת משבר אובייקטיבי, כלומר, אירוע בניגוד לרצונך. אך כיצד אתה תתייחס לזה, באופן סובייקטיבי, - אכן תלוי בך.

אם תמות מעצב או תתגבר, הכל תלוי בהשקפת עולמך. מאוחר לבנות התייחסות יש מאין, כי היא נגזרת מרכושך הרוחני והמוסרי שצברת במשך כל חייך.

לכן מזכיר הרמב"ם שהפילוסופים כינו את הטובות והצרות של העולם הזה - לא אמיתיות. מה שנראה לך רע או נראה לך טוב - אין כל הכרח ששיפוטך הוא נכון. אדם עלה לגדולה ונעשה מלך, וזה המיט עליו אסון, ואדם אחר העשיר ועקב כך איבד עולם הבא.

וכן כותב הרמב"ם על דברי חז"ל "שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות נד א), כי איננו יודע שמא הטובה היא רעה והרעה היא טובה (פירוש על המשניות, שם). ידוע מאמר חז"ל "גם זו לטובה" וכן "כל דעביד רחמנא, לטב עביד". ויש אדם שאיבד מלכותו וירד מנכסיו ודווקא זו היתה הסיבה לאושרו, כי זכה לחיים שלווים וגם הקדיש אותם לעבודת הבורא וזכה לחיי העולם הבא.

מעשה באדם שהלך בדרך לנמל, נתקע לו קוץ ברגלו, צלע והפסיד את ההפלגה, קילל את יומו, אך הספינה טבעה, ועל זה נאמר "אודך ד' כי אנפת בי" (ישעיה יב א).

"לאדוני המלך אין צורך בראיות הרבה רק יעיר ויחזק לבו להרגיל עצמו בלימוד ספרי מוסר, כלילי חכמה ותוכחות תוריות עד שהנשמה תתחזק ותראה מה הוא אמת ומה הוא שקר". הרמב"ם מציע למלך ערבי ללמוד מוסר מתוך תורה!

הוא מסביר דבר עקרוני - טובות העולם הזה הן הבל ולא עיקר, ודבר יותר פשוט - אינך יודע מה ילד יום. בעולם הזה טוב ורע מתהפכים זה לזה.

הרמב"ם מסיים: לדאגה תיתכנה שתי סיבות, העבר והעתיד. האדם דואג על מה שהיה ודואג על מה שיהיה. "הדאגה על העבר אין בה תועלת, והדואג ונאנח על דבר שכבר חלף ועבר, הרי זה חסר דעת ומשוגע". לא רק שהיתה לו צרה, אלא הוא מחמיר אותה בדאגתו, "הוא דומה למי שידאג ויצר לו: למה לא נבראתי מלאך עם כנפיים לעוף בשמים - שאינו אלא שגעון"!

באשר לדאגה בדבר העתיד, פן תבוא עליו צרה גם הוא "הבל ורעות רוח". שהרי הצרה אפשר שתבוא, ואפשר שלא תבוא, "וצריך שישמח לבבו בבטחון בד' יתעלה, שהוא כל יכול, וכל מה ששולח לאדם הכל לטובה".

"אלה הדברים, אם יקיימם אדוני המלך יתמעטו דאגותיו, ומחשבותיו יסורו ויאריך ימים על ממלכתו".

נגילה ונשמחה בו. הגילה והשמחה היא דווקא בד'.