שיעורי הרב שלמה אבינר

כדי לעקור קוצים אני לובש כפפות

יש תמהים כיצד רבנים אהובים ואוהבים שבמשך עשרות שנים תמיד דברו בעדינות כלפי יהודים גם עם כיפות קטנות ואפילו כלפי חילוניים, ובכך הלכו נאמנה בדרכו של מרן הרב קוק, הנה פתאום לכאורה שינו את טעמם ומבטאים ביקורת חריפה כלפי הבית היהודי, שסך הכל הם אנשים טובים.

התמהים האלה מראים שלא קראו כתבי מרן הרב קוק רק ניזונים משמועות מעורפלות, גם לא קראו ספר המוסר היסודי מסילת ישרים, אז היו יודעים שאותו פרק יט על החסידות שפותח באהבת ישראל ומסיים באהבת ישראל מזכיר באמצע את הקנאה לשם ד' למחות בחוטאים, "ושומרי תורה... לא יוכלו להתאפק ולהחריש".

גם לא קראו חומש, כי אז היו רואים שהבוחר בעמו ישראל באהבה, גם הינו תקיף בשעת הצורך, עיין פרשת בחוקותי, פרשת כי תבוא ופרשת האזינו. גם לא שמו לב למה שכתוב בפרשה שניה של קריאת שמע.

אכן הנהגת ד' כוללת מידת החסד ומידת הגבורה, כל אחת איפה שהיא נצרכת. לעומת זאת הנצרות דוגלת במידת חסד קיצונית ותרנית כפי שמוזכר בספר אורות של מרן הרב קוק.

ונחזור למרן הרב קוק, שבודאי תמיד פעל במידת האהבה והסבלנות אך לפעמים בתקיפות. וזה לשון רבנו הרב צבי יהודה בספר נפש הראיה:

"לעומת כל הסבלנות והרכות התמידית, הבלתי מוגבלת, גם בנוגע לאישיותו וגם בענייני הנהגת הצבור, היתה מתגלית שלהבת הקודש של ריתחא דאורייתא על ארבעה דברים אלה: על חילול השם של הפקרות והתפרצות עברינית; על בזוי תלמידי חכמים וחילול כבוד התורה; על מזימת פרודים והתחלקיות ופגימות בקדושת אחדות כלל ישראל; על מאיסה בארץ חמדה בקנטור והלעזה עליה ועל פעולת ישובה, בהפרעה למהלך עבודת קדשה ובמעוט אמונה בהשגחה האלהית והכרת מעשה ד' הגדול המתגלה בה. בחיים התדיריים, שכולם היו תורה, הלא היה ממש שפל ודכא לפני כל אדם, בלא כל הרגשת איזה ערך ומעמד מיוחד. אבל בהגיע עת ענינים כלליים, של שמירה מחילול השם בהפקרות עברינית פומבית, של הרמת קרן התורה וכבודה, של הגנה על מצב הישוב בארץ וחזוקו, של הגנה על עמדת כלל האומה בארץ וקדושת ירושתו, של קדוש שם ד' הגדול על מהלך תחיתו ועבודתה המדינית, של הצלת נפשות בישראל ושמירת קיום הישוב מתוכה, - אז הופיעה אותה תקיפות הגבורה רבת העצה ואדירת התוצאות, כלפי קרובים וכלפי רחוקים, כלפי קטנים וכלפי גדולים, בבית ישראל פנימה ובאומות העולם מסביב, ודבריו, של ירא-שמים הגדול, שתמיד דרש 'והקדים את מורא שמים לעומת מורא בשר ודם', היו מוכרחים להיות נשמעים ולהשיג את מטרתם" (נפש הראיה מהדורת תשס"ג עמ' כא-כב).

גם שם מוזכר הפתגם :"אחד לבש בקיץ בתי-ידים עבים ואמר לתמהים: לא שאני צריך להם בשביל הידים עכשיו אלא מפני שאני הולך ללקט קוצים" (שם עמ' כד).

וכתב הרה"ג ר' יצחק אריאלי לגבי אליעזר בן יהודה: "ובאו אליו ועמדו על הרב שילך על ההלויה שלו ולא נענה ואמר: אל הלויה של זה לא אלך בשום אופן".

(http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=659899&forum_id=771)

ובכרוז נגד איתמר בן אבי, כתב מרן הרב: "הנני מכריז בזה את מחאתי הפומבית נגד פה דובר נבלה, ואומר לו : דיך, סתום פיך" (כרוזי ראי"ה קיג).

ועוד כתה הגר"י אריאלי: "היה קנאי גדול. כמה פעמים קרא לאסיפת מחאה על חילול שבת וצעק בקול גדול: 'ה"ד מחאה פלניא גזלנא שגזל ארעא בגזלונתא וצעק ולמחר תבענא ליה בדינא'" (שם).

ואם ירצו התמהים לדעת באיזו גזלנותא של חקיקה נגד התורה מדובר, יעיינו בעצמם באתר הכנסת או בפייסבוק:

אספקלריא. מכון מחקר לענייני דת ומדינה.

אכן גזלת התורה, גזלת האומה. והשיב את הגזלה אשר גזל.

• פורסם בשאילת שלמה 379