שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

כאשר אני רואה חייל

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

כאשר אני רואה חייל

[הרב שלמה אבינר]


במשך שנים רבות שבהן לבשתי מדי צה"ל בסדיר ובמילואים, הרגשתי גאווה. גאווה טהורה. גאווה לאומית. הרגשתי שאישיותי הפרטית נמסה ונבלעת באומה, שאישיותי מתעצמת ומתגדלת לשיעור קומתה של האומה, שדם העם זורם בעורקיי, לכן אין זו גאווה פסולה, שהרי ענק אני כענקיותו של עמי.

וכאשר היו לי דרגות מבד דהוי על הכתפיים, הרגשתי קטן עוד יותר, בלוע יותר באומה, ענק יותר, ומלא יותר גדלות ענוותנית.

כאשר אני רואה חייל, אני רואה את האור החדש הזורח על ציון, יש לי חשק לחבק ולנשק אותו.

כאשר אני רואה חייל, אני נזכר שלא מזמן, היינו בגלות כמו עכברים המפחדים מן הצל של עצמם ובורחים לכל עבר. ועכשיו אנו מתהלכים חופשיים בארצנו כמו אריה הדורך על במותי ארץ.

לו היית מבין עד תום את דברי הנצי"ב מוולוז'ין בעניין האחריות הנוראה של ציות לצבא (פירוש על שאילתות רב אחאי גאון קמב), היית מבין מיד שלא ייתכן סירוב פקודה.

אילו היית מבין עד תום את דברי מרן הרב קוק על צבאות ישראל שהם צבאות ד', לא היית מעלה את שאלת סירוב הפקודה. כאשר תגיע לבית דין של מעלה, אחרי מאה ועשרים, וישאלו אותך למה מילאת פקודה ביום פקודה, אם לא תדע מה לענות, אני אהיה שם לפניך, ואשיב במקומך. אבל לא ישאלו אותך כי ידעו שהיית אנוס ואין לך עוון.

אם תגיע למצב שתצטרך למלא פקודה איומה זו, תצא מזה פצוע עד עומק נשמתך, אבל תשתקם בעזרת השיקוי הקסום של אהבת האומה.

אל תחשוב שאפשר לקיים את המצוה הגדולה של מלחמה על ארצנו בעזרת עבֵרה של פגיעה בצבא. אנו מאמינים בתורה שאמרה: אפשר לטוב לנצח בלי לעשות רע. אלא ריבוי אור הוא שינצח את החושך.

נכון שממשלתנו, הלוקחת צבא שנועד לשמור על המולדת ושולחת אותו לתפקידים השנויים במחלוקת לאומית עמוקה - אינה מוסרית. אך אתה היה מוסרי. אם תתחיל לארגן מרידות בתוך הצבא, סגרת את העסק.

אם אתה מבקש פטור - עשר. אם אין לך כוח למלא משימה כה נבזית - אתה בסדר. אבל אם אתה מניף את דגל הסרבנות, גם בלי לסרב, אתה מזיק, מזיק מאוד!

כמובן, אני עפר ואפר מול גדולי עולם, אבל אני צועק בקול גדול: לא לסירוב פקודה, לא לאלימות, לא לביזוי ולא לשנאה. זה אסור וגם מזיק. לא מועיל לארץ ישראל, אלא מקלקל לצבא ולאומה.

אולי תאמר שקולי הוא קול בודד. אז מה בכך. לו יהי כן, אם זו אמת, זו אמת גם אני אחד נגד מיליון, ואם זו טעות, זו טעות גם אם יש מליון אתי.

אך אין זו טעות כי יש לדעת כלל גדול בדרכי פסיקה. פסיקה מורכבת משניים: הכרת התודה והכרת המציאות. ליעתים, יש פסק נכון, אך מתאים למצאות אחרת. מעשה ברבנים גדולים שדיברו בתקיפות בעד סירוב פקודה. אך אחרי שקיימו שיחה מעמיקה עם קצין גבוה ירא שמים, שתיאר להם באריכות את המציאות בצה"ל - יחד להם אסימון, ובענוותנותם שינו את הנוסח שלהם מסרבנות לסלידה עמוקה מן הפקודה.

דע לך שאין ריק. אם אתה לא בפנים, אתה בחוץ. חשבת להשפיע בעזרת סרבנות? הפוך! גם אתה מזיק וגם אתה בחוץ ללא אפשרות להשפיע. האחרים מעוניינים שתשפיע. אבל לא בכוח. לכן אל תמרוד בצבא. אל תאיים, אתה לא מפחיד אף אחד. אלא אתה הופך מסומן בנאמנות כפולה ויתנהגו כלפיך בהתאם. אתה מפורר את הצבא ואת היחד. והיחד הוא מצות השעה.

עתה יש חידוש גדול בעבודת ד': עלינו כיתה מן הפרט אל הכלל (אורות התורה פרק יג). אני יכול ללמוד תורה גם אם חברי אינו לומד - כמובן אשמח לעזור לו. אני יכולה להדליק נרות שבת גם אם חברתי אינה מדליקה - כמובן, כל ישראל ערבים זה לזה, והאור מאיר לכולם, אך אני מדליקה לבדי. אני יכול לגור בארץ ישראל, גם אם חברי לא גר - מובן שהמצוה מתקיימת גם ברמת גן, גם בעין חרוד, וגם בחברון. אבל איני יכול לקיים לבדי את המצוה של ריבונות על הארץ, ירושת הארץ, כיבוש הארץ - אם חברי אינם רוצים. זו מצוה קבוצתית. זה החידוש: תורת העם!

זו מצוה גדולה, מצות כלל, מצות עם, מצות צבא - ומצוה מקיימים גם אם היא קשה. לא משום שהממשלה חסרת אחריות, נהיה אף אנו חסרי אחריות, ונפורר את הצבא, את המשטרה ואת משמר הגבול. לא מפני שהאבא חסר אחריות, תהיה גם האם חסרת אחריות ותפקיר את הילדים. הממשלה והכנסת עושים דבר נורא, אך אנו לא נשבור כלים. על זה נצטוינו: ואהבת לרעך כמוך.

אל תגיד: "נגמרה המדינה", "גמרתי עם המדינה". לא גמרנו כלום לא עם העם ולא עם המדינה ולא עם הצבא. רק התחלנו. עתה אנו במובן גדול??. אשרינו שזכינו. אל תריב - מי אשם. מאי נפקא מינה מי אשם. כולנו אשמים.

שאל אותי עיתונאי מחו"ל: למי מצייתים לקצין או לרב? אמרתי: תמיד לרב! והרב אומר לציית לקצין. לכן אף אחד לא מסרב! אף אחד לא עוזב! אף אחד לא נשפט! אף אחד לא נכלא! ומי שקלקל - שיתקן.

הנני להודיע: אני אוהב את גוש קטיף ואני אוהב את צפון השומרון, אך אני אוהב את עמי מעל הכל. ואין זה סותר, אדרבה, הא בהא תליא.

לכן ביום פקודה חלילה, אתה תלך למלא פקודה, ואשתך וילדיך ילכו להפגין. אמנם זה סותר, אך בחיים יש סתירות ומשברים.

תהליך התחייה לאומית הוא ארוך וקשה, לכן אמרו חכמים: "ייתי ולא אחימיניה", יבוא המשיח ולא אראנו, בגלל חבלי משיח. אמר רב יוסף: "יתיב ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" (סנהדרין צח ב). אכן אנו יושבים עמוק בתוך הגללים, אך יש נחמה עצומה: אם יש גללים, סימן שיש חמור, ואם יש חמור , סימן שיש משיח הרוכב עליו.

הדרך עוד ארוכה, אבל היא בשביל משהו. הרבה דרך כבר הלכנו. ואנו ממשיכים. איננו מוותרים על שום דבר חלילה, אלא מתאזרים בסבלנות. סבלנות אינה ויתור. אנו הולכים יחד, לא שותפים-ולא-שותפים, אלא שותפים לנצח.

צבא זה אחדות. כל יושבי הארץ יילחמו בכל לבם ואמונתם כאשר כולנו מאוחדים. זה העיקר. כך ננצח את אויבינו. כי כל אחד יבין על מה הוא מקריב את חייו. גם השמאלנים מסכנים את חייהם ביש"ע ועושים נגד מצפונם מה שהם חושבים לאסון. אלא זהו העם שלעולם לא יפקיר מישהו בצדי הדרך כי הוא יודע שחומת המגן היחידה נגד נפתולי החיים היא אחדותו. לא אחדות של מילות סרק, אלא קשר תמידי, קשר של חיים. האחדות הזאת של העם שחזר להיות אחד, היא מעל כל המתחים, מעל כל הקיצוניים, היא אחדות של אלה שהם לעולם אחיות ואחים.