שיעורי הרב שלמה אבינר

ונשמרתם ביש"ע

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: יש התנגשות בין רצוננו לקיים מצות יישוב הארץ ביש"ע לבין "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". האם חייבים לנסוע ברכבים ממוגנים או עם שכפ"ץ וכפל"ד? זה יכביד מאוד על חיינו. ובכלל, הקדוש ברוך הוא מנהל את הדברים על פי תוכניותיו, אם כן מה יש לדאוג, הרי אם נגזר דבר-מה על האדם, לא תועיל לו דרך עוקפת או מקום יותר בטוח?

תשובה: אין חובה הלכתית לנסוע בכבישי יש"ע עם רכב ממוגן ירי או עם שכפ"ץ, כיוון שהסיכון הוא סיכון נמוך, כלומר לא "שכיח היזקא" (פסחים ח ב עיין מסילת-ישרים סוף פרק ט). הגריא"ה הרצוג מגדיר זאת בסדר גודל של אחד לאלף (שו"ת הגריא"ה הרצוג או"ח ח"א עמ' רסט), על יסוד שו"ת רבי עקיבא איגר (סימן ס).

ברור שבחסדי ד' עלינו, מצבנו יותר טוב לאין ערוך. לכן מן הדין אין חובה לחשוש. כמובן, אין זה בטוח במאת האחוזים, אך על פני כדור הארץ שום דבר אינו בטוח מאה אחוז, והגדר הוא "שכיח היזקא".

אך כמו בכל דבר, יש מקום להחמיר והמחמיר תבוא עליו ברכה. אין חייבים להחמיר, מעצם ההגדרה, וזהו חשבון אישי של כל אחד כפי תשוקתו וכפי שמחמירים בהרבה הלכות, כגון שבת וכשרות, קל וחומר שיש מקום להחמיר בפיקוח נפש. שהרי סכנתא חמירא מאיסורא. ואף על פי שיש במיגון הכבדה מסוימת לחיים, מקבלים אותה באהבה, בגלל התשוקה לקיים דבר ד' ביתר שלמות. ואין לומר שהדבר מבטא פחד. אין זה פחד אלא תוספת זהירות. לו היו מפחדים, היו עוזבים את יש"ע והולכים לגור במקום אחר. וכיוון שנשארים לגור ביש"ע הריהם גיבורים, אך מוסיפים זהירות. גם חייל ביחידה קרבית מובחרת נוקט בכל אמצעי הזהירות האפשריים שאינם פוגעים בעצם המשימה. אך כאמור זהו חשבון של כל אחד. אם זה היה דין גמור, לא היה מה לדון, אבל אין זה נחשב מסוכן מבחינה הלכתית. תאונות דרכים הרבה יותר מסוכנות, ונהרג בממוצע אדם וחצי מידי יום, רחמנא ליצלן. עישון עוד יותר מסוכן. בכל יום מתים ממנו שלושים אנשים בממוצע, מתוכם חמישה מעישון סביל. לכן, מי שנוסע בכבישי יש"ע אינו עובר עבירה של "ונשמרתם". ואם קורה לו משהו, זה משום שכך נגזר עליו מן השמים. גם אם היה גר בתל אביב, והגיעה שעתו להסתלק מן העולם, מלאך המוות היה מוצא אותו. יש משפחה שעברה מגילֹה למחנה יהודה, ושם נהרג אחד מבניה, ד' ייקום דמו.

אבל גם לו היה מסוכן - מצווה היתה ביד הנוסע. מצוות יישוב הארץ היא המצווה היחידה בתורה שנכנסים בה לכתחילה למסירות נפש. ישנן עברות שהן ביהרג ואל יעבור, שבהן אדם צריך למסור נפשו. אך כמובן, הפתרון הכי טוב הוא לברוח, ולא להיכנס למצב שבו חייבים למסור את הנפש.

אבל מארץ ישראל אין בורחים - לא מעלייה לארץ ולא מהתיישבות בארץ, ולא ממלחמה על הארץ. כך היה בכל הדורות, שיהודים עלו, התיישבו ולחמו מתוך מסירות נפש - ובזכותם אנחנו פה. אילולא היו מייבשים ביצות, לא היתה מדינה.

בסוף ספר הכוזרי, כאשר מודיע החבר למלך שהוא עולה לארץ, הוא מזהיר אותו שלא כדאי כי הנסיעה מסוכנת. החכם משיב: אין זה מסוכן, וגם לו היה מסוכן, לא היה יותר מסוכן ממלחמת מצווה שהיא ודאי מסוכנת.

לכן הנוסע בכבישי יש"ע או גר בגבול הצפון, אינו מקצר ימיו אלא אדרבה, מאריך אותם, כי הוא עושה מצווה, הוא מתנהג ביראת שמים. "ויראת ד' תאריך ימים". ואם קורה לו משהו, אין זה מפני שנסע בכבישים, אלא שכך נגזר עליו מן השמים.

יש סיפור מוסלמי שבא מלאך המוות לקחת את נשמת הווזיר. הוא הרגיש בכך, רץ לסולטן וביקש ממנו את סוסו המהיר ביותר כדי לברוח לסמרקנד. נכנס מלאך המוות לומר שלום לסולטן, ששאלו אם הוא מחפש משהו. "לא", השיב מלאך המוות, "האדם שאני מחפש נמצא בסמרקנד". אכן למלאך המוות אין הבדל איפה נמצא האדם. כמובן, אין להסתכן לשווא. העושה זאת, עבירה בידו, ועונשו יכול להיות שייפגע על ידי כוחות הטבע (מסילת ישרים סוף פרק ט).

מה שאין כן, לגור ביש"ע, שהוא יראת שמים; יראת שמים גדולה, כיוון שהיא כרוכה במסירות נפש.