שיעורי הרב שלמה אבינר

מי המנצח

שאלה: האם כדאי לגור ביש"ע, לבקר ביש"ע, לטייל ביש"ע? הרי זה מסוכן! האם זה שווה? הרי נצטווינו: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", האין זה נכון?

תשובה: אין זה נכון! לחלוטין לא נכון! הרי אנו נמצאים עתה בזמן מלחמה. כולם חיילים: איש הצבא, המתנחל וכל אזרח. כולם שומרים על הארץ. "ברזל ונחושת מנעלך" (דברים לג כה) - "כנגד כל ישראל שהיו גיבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאילו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחושת" (רש"י). מאז קום המדינה, וגם לפני כן, אנו במצב של מלחמה. זו עת גבורה ולא עת פחדנות.

עיין בספר משנה תורה לרמב"ם ותמצא ענייני "ונשמרתם" בהלכות "רוצח ושמירת נפש", בהלכות בריאות (הלכות דעות פרק ד), בהלכות שבת ובהלכות ים הכיפורים, אבל לא תמצא אותם בהלכות מלכים, ארץ ישראל ומלחמה. שם תמצא שאין לפחד אלא צריך אומץ וגבורה (סוף פרק ז).

כמובן, גם בעתות מלחמה וירושת הארץ, יש להיזהר כמה שאפשר וגם ראוי להחמיר כמו בכל תחום ועוד יותר. אבל לא זה הגורם המכריע בהחלטות. מה שמכריע הוא מצות יישוב הארץ וירושת הארץ במסירות.

מעשה ביהודי שבשלהי מלחמת יום הכיפורים היה הולך לשקם את המטעים ההרוסים ברמת הגולן, לפעמים תחת הפגזה. אמרו לו: שמא אתה עושה עבירה גדולה. הלך להתייעץ עם רבנו הרב צבי יהודה, אמר לו: אתה עושה מצוה גדולה.

לפני מלחמת ששת הימים, יישובי מזרח הכנרת המשיכו לעבד קרקעותיהם תחת הפגזת האויב. כתב להם רבנו הרב צבי יהודה: "לכל חברינו בהאון, בגדות, בעין גב, בתל קציר! לכולכם יקירינו, קדושינו, במפלאות עמדות משמרתכם על נחלת ארץ חיינו" (הלכות צבור סע' י). ראה איך הוא מכנה יהודים המוגדרים כלא-דתיים: "קדושים"!

כל השאלות האלה, שמא מסוכן, ונשמרתם, כבר נמאסו עלינו. כבר יותר ממאה שנה נמאסו עלינו. אם אתה עדיין כלוא בפחדנות הגלותית, שב בביתך וקיים בעצמך: "האיש הירא ורק הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ ח). אמנם עתה מלחמת מצוה, שכולם יוצאים, אף הירא ורך הלבב, אבל אנו מוותרים לך, כמו שעשה יהודה המכבי בזמנו, ובלבד שתחדל להטרידנו עם שאלותיך, תקבל מן השמים שכר על השתיקה, וד' יברכך וישמרך ויאיר פניו אליך.

מה שהצבא והמשטרה אוסרים עלינו מטעמי ביטחון, זה דין גמור. מעבר לזה, זו חומרא, והמחמיר תבוא עליו ברכה, לנסוע ממוגן, עם שכפ"ץ וכפל"ד ולצמצם בנסיעות, אך חומרא זה חשבון אישי. זאת ועוד, יש תמיד לשקול שלא תהיה חומרא המביאה לידי קולא, כלומר להחליש את אחיזתנו בארץ.

אמרנו , בענייני מלחמה וירושת הארץ, "ונשמרתם" אינו השיקול המכריע, אדרבה, היסוד הוא עוז וגבורה. ראה אלו דברים מתוקים כותב הרמב"ם: "ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד… וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כונתו לקדש את השם בלבד - מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא" (הלכות מלכים סוף פ"ז).

ואם קורה שיהודי נופל במלחמה או בטרור, אין זה משום שהוא מסר את הנפש. אלא יש כאן חשבון אלוהי שאיננו מכירים, וזה היה קורה לו גם אם היה במקום אחר. חז"ל אומרים שאפילו ציפור אינה ניצודה אלא אם כן החליטו עליה מן השמים (בראשית רבה עט ו), וקל וחומר אדם.

אנחנו נמצאים במלחמה קשה, לא קרב קטן, אלא במלחמה נוראה של הטוב נגד הרע. מי שגר ביש"ע, מבקר ביש"ע, מטייל ביש"ע, כבר ניצח. מי שמתנהג באותה גבורה שלמה כבר ניצח. מי שממשיך לחיות כאן, לשמוח ולבכות, לחנך ולהתחנך, ללמוד ולעבוד, ולהתעלם מכל חיילי השטן ומכל שליחי הרשע - הוא גדול, הוא גיבור הוא ענק. הוא כבר ניצח.

כאשר מסביב רוחשים אותם נחשים, חלאת המין האנושי, אדם החי לו כאילו אינם קיימים, חי לו ישר וטוב, הוא הוא המנצח של ההיסטוריה.

"אלוהי בך בטחתי אל אבושה, אל יעלצו אויבי לי. גם כל קויך לא יבושו, יבושו הבוגדים ריקם" (תהילים כה ב-ג). "בטח בד' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה" (שם לז ג). "קוה אל ד' ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ בהיכרת רשעים תראה" (שם לד). "קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'" (שם כז יד).