שיעורי הרב שלמה אבינר

שאלה: האם ירושלמי צריך לצאת ערב פסח חוץ מירושלים כדי שלא יהיה מחויב בקורבן פסח וחייב כרת?

תשובה: לא. זו חומרה רחוקה מאוד. בזמננו, אנחנו לא חייבים בקרבן פסח בגלל הרבה סיבות: א) אין לנו מקום המזבח. אמנם לא צריך את המזבח, אבל צריך את מקום המזבח. יש הרבה חשבונות שונים ומשונים הסותרים אחד את השני איפה מקום המזבח. ב) צריך כוהנים כדי להקריב קרבנות. ב"ה, יש כוהנים, אבל בימינו הכהונה היא במסורת ולא בוודאות. ג) צריך בגדי כהונה, ואין לנו. אנחנו לא יודעים מה זה תכלת וארגמן. אמנם יש טוענים שיודעים מה זה תכלת, אבל רוב רובם של הרבנים לא מקבלים את הזיהוי. ועוד הרבה עניינים. כל זה מבואר באריכות ע"י הג"ר צבי פסח פראנק, שהיה רבה של ירושלים, בספרו "מקדש מלך", שם הוא מסיק שלא שייך להקריב קרבן פסח בימינו. לכן, אין צורך לנסוע למרחקים כדי להיות בדרך רחוקה.

מאותה סיבה, אין צורך לשמור כסף בצד לקרבן פסח. כל הדורות לא עשו את זה. זה גם לא רעיון טוב, כי אח"כ יבלבלו את הכסף, וזה כסף שחל עליו קדושה.

בכלל, הקרבנות עדיין רחוקים מאתנו. אחרי מלחמת ששת הימים, התלמידים ניגשו אל רבנו הרב צבי יהודה, וציטטו את דברי הרב צבי הירש קאלישר, שמביא בהקדמת ספרו דרישת ציון, קבלה בשם הגאון מוילנה, שאם רק נקריב כבש אחד - הכל יהיה מוכן לגאולה, אז אולי כדאי להקריב קרבן פסח אחד? כאשר הרב צבי יהודה שמע זאת, הוא התלקח: "צריך לחזק מלכות ישראל ולהחזיר תורה ללומדיה בישראל, להביא תשובה גדולה, ומתוך כך נבואה, ואז נעלה להר הבית".

[עיין מועדים וזמנים ח"ג ס' רלט בהערה, שדן ומסיק שזו חומרה יתירה.

מרן הרב קוק לא יצא מירושלים בערב פסח. כתוב בס' מועדי הראיה (עמ' שג): אחרי חצות היום, היה הרב הולך אל הכותל המערבי לומר שם סדר הקרבת קרבן פסח כמנהג ירושלים, ולמרות טרדות ערב החג המרובות, היה מאריך בתפלתו, וקשתה עליו הפרידה משריד בית מקדשנו. לתפלת "מלך רחמן" של שלש רגלים, הוסיף גם "ובכן תן פחדך" מתפילת ר"ה ויוה"כ, ורבה הייתה התרגשותו בפסקה "שמחה לארצך וששון לעירך" וכו'. בלב מלא רגשות קודש היה הרב חוזר וצועד לביתו, ומשתדל להאיר פניו לכל הנפגשים עמו בדרכו ומברכים אותו בחג כשר ושמח.

וכן הגרי"ח זוננפלד: הגר"י הוטנר שליט"א מספר, שבערב פסח אחד, ליוה גם הוא את הרב [מרן הרב קוק] בשובו מן הכותל, והנה הולך ובא לקראתם הרב ר' יוסף חיים זוננפלד. הרב הזדרז והקדים וברך אותו בברכת חג כשר ושמח. הריח"ז החזיר לו ברכת חג, והוסיף: אני מברך אותך שלשנה הבאה אראה אותך שוב כאן, כשאתה טובל רגליך היחפים בדם! [כוונתו הייתה, שהרב, שכהן היה, יזכה להקריב קרבנות פסח בבית המקדש, ורמז לדברי הגמרא (פסחים סה, ב): "שבח הוא לבני אהרן, שילכו עד ארכובותיהם בדם" של קרבנות הפסח.

אמנם מסופר על האדמו"ר מבעלז, הג"ר אהרן רוקח, שכשהגיע לארץ, ביקש לסדר לו דיור בתל אביב, ואמר שהיה לו טעם כמוס שאינו רצה לגלות. יש מסבירים, שהסוד שהאדמו"ר לא רצה להשתקע בירושלים הוא משום שחשש מחובת קרבן פסח (ס' שלחן רבותינו עמ' שלד-שלה. בקדושתו של אהרן ח"א עמ' תו-תט. ח"ב עמ' רכא-רכד)

כן מובא בס' ראש דברך מהרב יצחק דדון (עמ' תרנב), שבסוף ימיו, הגר"א שפירא חשש לזה.

מובא בס' תל תלפיות (עמ' מא-מב), שיש נוהגים ללכת לכותל המערבי בערב פסח, "ואומרים שם פסוקי קרבן פסח. ויש נהגו איפכא, לצאת מירושלים בערב פסח ולהיות ב"דרך רחוקה" כדי שלא להכלל בחיוב הקרבת קרבן פסח". וכתב בהערה 94 שיציאה מירושלים בערב פסח היא מנהג חב"ד. וכן אמר הגר"ש דבלצקי שגדול אחד בירושלים נהג כן.]