שיעורי הרב שלמה אבינר

ילדי ריטאלין

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: הילד שלי סובל מהפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות, ADHD. הוא עושה בעיות בכיתה, מפריע בשיעורים, משמיע כל מיני קולות, רב עם חברים. מצב בלתי נסבל. המורה אובד עצות, הלך בטוב ולא מועיל, נתן עונשים ולא מועיל, לכן הוא מציע להעבירו לבית ספר אחר. המליצו לי שייקח ריטאלין, או תרופה דומה, והכל ייפתר בדרך נס. אני לא מאמינה בזה. אני לא רוצה להכניס בו רעלים. בדורות הקודמים לא היה קיים ריטאלין ובכל זאת המורים פתרו את הבעיה. עכשיו החברה נעשתה עצלנית, מפחדת מחריגים. מורים רוצים שקט תעשייתי, אחידות בכיתה ושימוש בסם הרגעה כדי לנטרל התנהגות חברתית לא רצויה. במקום להתאים את המסגרת לאדם הם מנסים להתאים את האדם למסגרת. אז מה אם הילד עושה שטויות לפעמים? בסך הכל הוא ילד. שיתנו לו לגדול ולא יתרגשו כל כך, כשהוא יגדל זה יסתדר. ואם המורה נכנס ללחץ, שהוא ייקח ריטאלין... בתורה למדנו שאם יש קשיים, לא צריך לברוח ולחמוק באופן מלאכותי, אלא להתמודד, להתאמץ ולהיות גיבור הכובש את יצרו, אז יצמח ילד אמיץ, רציני, שמח, עצמאי, ולא סמרטוט מדוכא על ידי תרופות. לאחיין שלי יש הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות, לא הכניסו לו כימיקלים בתוך הגוף, והוא צמח יפה מאד עם קצת מאמץ.

תשובה: קודם כל, אין זה נושא שאתם ואני נחליט בו יחד. זהו נושא רפואי מדעי שיש לבחון על פי שיקול דעת רציני, מקצועי וקפדני, וגם אם יחליטו לתת לו ריטאלין, עליו להיות במעקב מתמיד אחר המינון, ההצלחה ותופעות הלוואי. אמנם אין זה מדע כמו מתימטיקה או מדעי הטבע המדויקים, אולם זה מדע סטטיסטי. זה משמח מאוד שאחיינך נחלץ בלי תרופה אבל אי אפשר לדמות איש לאיש ולקבוע דברים כה רציניים על פי סברות אישיות.

המציאות מראה שרוב הילדים עם הפרעות קשב וריכוז סובלים בילדותם, וגם סוחבים צלקות עמוקות לכל החיים, תחושת כישלון, אכזבה, דימוי עצמי נמוך, ופעמים רבות קשיים גדולים של השתלבות חברתית. גם הרגשה כבדה של עייפות ומתח. בוודאי אנו שואפים לילדים מתמודדים, יצירתיים, עצמאיים וייחודיים, אבל דווקא הפרעת קשב וריכוז היא שמפריעה להם, כי הם עסוקים תדיר במאבקי הישרדות, כל דבר קטן כרוך במאמצים מרובים, ומשימה לוקחת להם זמן פי עשר. אותו ריטאלין שמציל את המוח מהפגזת רשמים בלתי מבוקרים, בלתי מסוננים ובלתי מסודרים, הוא הוא המשחרר אותו לפעילות יותר גבוהה, עמקנית ויצירתית. וכן הוא לגבי הסוג השני של הפרעת קשב וריכוז ללא היפראקטיביות (ADD) המאופיינת בילד איטי, חולמני ומנותק במקצת, שאמנם לא מפריע לכיתה, אך בוודאי אינו מוציא מן הכוח אל הפועל את הכשרונות הגלומים בו.

אגב, גם אם אחיינך הצליח לצאת מן המצר ללא עזרת תרופה, אולי היה מטפס גבוה יותר יחד אתה, ואולי גם הוא החמיץ חלק מכשרונותיו.

על כל פנים, אי אפשר לשפוט בעניינים כאלה באורח נקודתי, אלא בעזרת כלים מחקריים ניסיוניים סטטיסטיים.

ודאי התורה אומרת שיש להיאבק ולא לברוח, אבל גם אחרי הריטאלין הוא ימשיך להיאבק, אך יותר גבוה. וכי אנו נחמוס מילד מכשיר שמיעה או משקפיים, על יסוד הטענה שעליו להסתגל לחיות בלעדיהם, כמו בדורות הקודמים?!

ודאי ריטאלין אינו תרופת פלא. לפעמים אינו מועיל, לפעמים יש תופעות לוואי, אך דווקא זו תרופה שאפשר לבחון מהר מאד את תוצאותיה. לכן אין להשתמש בביטויים מעליבים כגון רעלים ביחס לתרופה שמביאה ברכה למין האנושי, וברוב המקרים תרופה זו משנה את החיים כמו נס.

ילד משועמם, משתולל, מתפרץ, מדוכא, חווה הרגשת כישלון, חוזר עם תעודות לא טובות, גורר אסיפות הורים קשות, חוטף צעקות והטפות מוסר, נעלב ובוכה, אינו דוחה סיפוקים, אינו מפרש נכון מצבים חברתיים, דחוי על ידי הסביבה - הופך כמעט בתוך יום, לילד העומד במשימה, חמוש בתעודות טובות, חווה סיפוק בלימוד, מצליח ובטוח בעצמו, משתף פעולה עם חבריו ובעל שליטה עצמית ותחושת מסוגלות.

כמובן, אין זה שולל אמצעים אחרים לשחרר את עודף המרץ, ויש לציין לשבח את הפעילות הגופנית הקבועה, כגון הליכה, ואף מחול, שמועילה לשני הסוגים, הן לילד בעל פעלתנות יתר ותנועה עודפת והן לילד החולמני והבוהה.

האמירה שבמקום להתאים את הילד למסגרת יש להתאים את המסגרת לילד, היא בעלת עומק חינוכי רב, אך גם בזה אין להיות קיצוני. בחיים הארוכים והמסובכים של האדם, הוא ייאלץ להתאים את עצמו למסגרות רבות שלא יוכל לשנותן.

רוב המבוגרים שסבלו מ ADHD בילדותם אינם משתלבים יפה בחברה ואף בנישואים, ובכלל יש רבים מהם הנושאים את ליקוי הקשב והריכוז גם בגיל מבוגר.

לסיכום, קשב וריכוז אינם מותרות, אלא צרכי חיים בסיסיים. למנוע אותם מילדים זה חוסר אחריות ואכזריות. אלא יש להשתמש במה שד' נותן לנו דרך צלם אלקים של השכל המדעי.