שיעורי הרב שלמה אבינר

[מ"באהבה ובאמונה"]

רבים שואפים להפעיל השפעה ברוכה על עמנו למען יחזור בתשובה ובלי ספק לכולם כוונה טובה. אבל מכון מאיר הנו מקום הלימוד המותאם ל-"מקרבן לתורה" (אבות א).

לא נאמר אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה, שכן אין זו אהבה אמתית, כי היא פועלת למען משהו, וגם הזולת מרגיש בזה. אלא מתוך שאוהבים, אהבת אמת, אהבה בלי תנאי, וכתוצאה מזה שמעריכים, הערכת אמת, כל אחד כפי המקום שבו הוא נמצא – אז אפשר גם להקרין עליו ברכה ולקרבו לתורה. זאת הדרך שבה הולך מכון מאיר, ואכן התוצאות מעידות על עצמן, של מאות ואלפים ורבבות שזכו לאורו.

מצווה גדולה לתמוך בכל הישיבות. "עץ חיים היא למחזיקים בה". התורה נותנת חיים, לא רק למי שלומד אותה אלא גם למי שמחזיק את ידי הלומדים שהרי הוא קשור לתורה ואוהב את התורה.

מצוה גדולה לתמוך בכל הישיבות. כמובן אדם אינו עשיר כל כך, לכן קובעים רבותינו: "עניי עירך קודמים". לפני הכול, תרום לישיבה שבה למדת, תרום לישיבות שמהן אתה יונק את רוחך, את תורתך, את חכמתך, את גבורתך. כלומר, תרום לישיבות שיונקות מרוחו של מרן הרב קוק. שהרי אם לא אתה תתרום להן, מי יתרום להן? ובמיוחד תרום למכון מאיר, כי מכון מאיר יש רק אחד!

ישיבות שיונקות ממרן הרב קוק יש בחסדי ד' רבות רבות, כן תרבנה, ככוכבי השמים לרוב, בכל מקום, בעיר ובכפר, בהר ובמדבר. אבל מכון מאיר יש רק אחד!

הרי חייבים להפיץ את התורה בכל האומה כולה, הרי חייבים ללמד כל תלמיד הצמא לדבר ד', בין שהוא כבר מלא תורה בין שהוא עדיין ריק, בין שהוא חריף בלימוד בין שהוא איטי, בין שהוא מקיים תורה ומצוות, בין שיש לו עדיין עיכובים בקיום המלא של כל התורה ומצוותיה.

אבל לימוד תורה הוא קומה שנייה. הקומה הראשונה היא מידות טובות, כפי שלימדנו חזור ולמד רבנו הרב צבי יהודה קוק. אכן סכנה נשקפת למי שנכנס לתוך אש של תורה, שישכח את הלב הטוב, את המידות הטובות, את הדרך-ארץ שקדמה לתורה. שישכח להיות בן אדם.

ב"ה במכון מאיר, התורה נבנית על יסוד מידות טובות, על יסוד אהבת הבריות, על יסוד שמירת הלשון. אותו האור שמאיר ממכון מאיר אינו אור שורף אלא אור מאיר ומחמם. ובמשך עשרות שנים גדלו לאור זה אלפי תלמידים המפוזרים בכל מלוא רוחב הארץ, מהם תלמידי חכמים גדולים, מהם תלמידי חכמים קטנים, מהם יהודים יראי שמים שומרי תורה ומצוות. אך כולם בעלי מידות טובות.

וכל זאת בזכות מכון מאיר, והעומד בראשו ידידי הרה"ג הרב דב ביגון שליט"א, שהיה מורי ורבי הראשון מתלמידי רבנו הרב צבי יהודה.

ומעשה שהיה שאני חוזר תמיד ומספר. כאשר השתחררתי ממלחמת ששת הימים, הגעתי לישיבה הגדולה, ישיבת מרכז הרב, ובדיוק היה זמן ארוחת צהריים. התיישבתי, אני הצעיר, ליד השולחן הקטן בן ארבעה מקומות והסתכלתי בהערצה בשלושת התלמידים המבוגרים שהיו ישובים בו.

והנה אחד החל לספר דבר, אמר לו חברו בעדינות: 'איני רוצה לשמוע', אך זה המשיך. אמר לו חברו ברוֹך: 'איני רוצה לשמוע לשון הרע'. אך הוא לחץ אותו להקשיב. השיב לו חברו כאשר חיוך מתוק ורחב נסוך על פניו: 'אתה לא תכריח אותי לשמוע לשון הרע'.

זה שלא רצה לשמוע לשון הרע, היה הרב דב ביגון, ובישיבת מרכז הרב, זה היה שיעורי הראשון.

• פורסם בשאילת שלמה 340