שיעורי הרב שלמה אבינר

עשרה נסים נעשו לנו בחורבת רבי יהודה החסיד

[שיחה בבית כנסת "החורבה" ביום ירושלים תש"ע]

לעיתים, אין בעל הנס מכיר בניסו. ב"ה, אנו מכירים בנס, כיצד ניתן שלא להכיר בנס, כאשר אנחנו עומדים ומתפללים במקום הזה, מקום שכל כולו נס. גם שם המקום - בית כנסת החורבה - גם הוא שם המסמל את הנס. שהרי, שם זה מלמדנו מה באמת מצבו הטבעי של בית הכנסת, כדברי המהר"ל בפ"א בנצח ישראל, שהגלות עצמה מלמדת אותנו שהגאולה בא תבוא.

ואכן, עשרה ניסים התרחשו במקום הקדוש הזה:

הנס הראשון הינו נס עליית הרמב"ן לארץ, למקום הזה שנקרא על שמו. הוא הרמב"ן שלימדנו בהשגותיו על ספר המצוות את המצווה לגור בארץ הזאת, ליישבה ולכובשה. הוא הרמב"ן המלמד שהשכינה שורה בארץ דווקא. הוא הרמב"ן שאכן עלה לארץ, כרשום בחומת נמל עכו: לכאן הגיע הרמב"ן. אמנם, הרמב"ן כתב לבנו שאין מניין בירושלים - אך ב"ה, היום יש מניין. זהו הנס הראשון - עליית הרמב"ן ארצה עם כל חכמתו.

הנס השני ארע לפני כ390 שנה - עליית האשכנזים. השל"ה, ר' ישעיהו הורוביץ בעל סידור 'שער השמיים', בא לכאן ברגל במסע מפרך.

הנס השלישי, לפני 310 שנים, עלייתו של ר' יהודה החסיד מפולין. ר' יהודה החסיד היה ת"ח גדול שעלה עם 1300 תלמידים. רבים נפלו בדרך, והגיעו לכאן 1000 תלמידים. ר' יהודה החסיד החל לבנות את ביה"כ הזה, אולם 20 שנה לאחר תחילת הבניין, בשנת תפ"א - קמו המוסלמים והחריבו את ביה"כ, וגירשו את כל האשכנזים מירושלים. במשך 100 שנה אשכנזים לא יכלו לחזור לירושלים, מלבד מעטים שהתחפשו לספרדים.

הנס הרביעי הינו עליית תלמידי הגר"א, לפני כ200 שנה. הם בנו כאן בית כנסת, תלמוד תורה ובית מדרש.

הנס החמישי ארע בזמן מלחמת העולם הראשונה – כאן הונפו דגלי הגדוד העברי שלחמו עם הצבא הבריטי, והיוו את ראשית התעוררות הגבורה בעם ישראל. בין הבריטים שכבשו את א"י, היו גם חיילים עבריים.

הנס השישי הינו מינוי מרן הרב קוק, השליח האלוקי מלמד דרך התחייה הלאומית, לנשיא בית הכנסת.

הנס השביעי – היא ההחלטה להקים כאן מנדט בריטי בשנת תר"פ. הרברט שמואל, הנציב הבריטי שהיה יהודי, התפלל כאן בשבת הראשונה שלו בארץ ישראל, ואף נתכבד בהפטרת "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם". הנציב העליון בירך את ברכות ההפטרה וקבע שירושלים היא בירת א"י, ארצו של העם היהודי.

הנס השמיני ארע בשנת תש"ב, בזמן השואה. האצ"ל הטמין נשק בסליק תחת ארון הקודש של בית הכנסת למקרה שיצטרכו להלחם בעזרתו נגד הגרמנים שהגיעו למרחק ארבעה ימים מארץ ישראל. הגרמנים, בראשות מפקדם רומל, המכונה שועל המדבר, רצו לחסל את כל היהודים בארץ ביום אחד, והיישוב היהודי בארץ נכנס ללחץ גדול. היהודים התפלגו לשלוש קבוצות: חלק אמרו: נתחבא במערות במדבר יהודה עד שהגרמנים יתייבשו. חלקם אמרו: נתפלל, במיוחד על קברו של רבי חיים בן עטר, שיום השנה שלו – ט"ו תמוז, חל בערך באותו הזמן. חלק שלישי טען, נילחם. נקים מבצרים בכרמל, נתבצר שם ונילחם בגרמנים. נילחם, אע"פ שזהו קרב חסר סיכוי, כדי שלא נהיה "כשה לטבח יובל" (ישעיהו נג, ז). נילחם בכבוד, כדי למות בכבוד, כמו לוחמי גטו וורשה. לבסוף, הגרמנים לא הגיעו לכאן. מפקד כוחות בעלות הברית בקרב, הגנרל מונטגומרי, אמר לחיילים: הנאצים לפנינו, לא לזוז ימינה או שמאלה, מתקדמים ויורים". הוא זרק את הגרמנים מהיבשת הזו, ומכאן החלה נפילתם במלחמה. שאלו את החפץ חיים: אם ח"ו יעלה ביד הצורר להשמיד את יהדות אירופה, רוב מניין ובניין של עם ישראל, מי הוא זה איפוא המחנה שישאר לפליטה? ענה הח"ח זצ"ל, שהרי זהו כתוב מפורש בדברי הנביאים "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש"... (עובדיה א, יז). ואכן, כך היה (חפץ חיים על התורה פ' וישלח).

הנס התשיעי, הרי היא מלחמת ששת הימים – בה חזרנו לכאן.

והנס העשירי - בניין ביה"כ היום. הבית השלישי - לאחר בניין ר' יהודה החסיד ובניין תלמידי הגר"א. הבית השלישי שלא יחרב לעולם. וכן בית המקדש השלישי ייבנה במהרה, ולא יחרב לעולם.

כל אלו הינם ניסים, 'על ידינו ומתוכנו'- הקב"ה עושה ניסים דרך הטבע, ואנו שלוחיו של רבש"ע. אכן, ישנם שלוחים היודעים שהם שלוחיו של מקום, ויש שאינם יודעים.

העומד במקום הזה חוזה בהיסטוריה ארוכה - מהמקוואות בתחתית הבית שנחפרו בתקופת בית המקדש השני, עד הבניין שלנו. אנחנו אותו עם ישראל, ורבש"ע החליט להחזיר את שכינתו לציון, ולא ינום ולא ישקוט. אני מאמין בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה, עם כל הסיבוכים והבעיות - בכל יום אחכה לו. ומי שמכוון את עינו אל מול העין האלוקית, מיד רואה בשוב ד' ציון, "עין ד' אל יראיו". מי שיש לו יראת שמים, רואה שד' החליט לעשות לנו גאולה ופדות ואנחנו שלוחיו הנאמנים. מאז תחילתה של ההתעוררות לציון - כבר אז אמרו חכמי ישראל שעלינו לעשות כל מה שבכוחנו, והשאר ייעשה מן השמים. מרן הרב קוק אמר, שודאי הדבר שרבש"ע הוא בעל המעשה - וכך כתוב בכל ספרי הרזים - אבל מה שקורה עכשיו, אלו מעשיו ה', ע"י שלוחיו! כמו שרבש"ע "משיב הרוח ומוריד הגשם" - דרך הטבע. רבש"ע עושה, ואנו נקראים לעשות כל מה שבידינו כדי לסייע לו.

ואילו פינו מלא שירה כים אין אנחנו מספיקים להודות לד'. אכן, היה ראוי לעשות יום ירושלים בכל יום, אלא שצריך גם לעבוד וללמוד.. מסופר בגמרא על חכם אחד בשם רב ברונא (ט, ב) שצירף גאולה לתפילה ולא פסק מלחייך בכל אותו היום. וכן אנחנו, מאז שיבת ציון, לא פוסק החיוך מפינו יום יום. כדברי אור החיים (על דברים כו, א): "והיה כי תבואו אל הארץ" - לשון שמחה, שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ.

אחד מחכמי ספרד אמר ש'שיר המעלות' (תהלים קכו) הינו משל לשיח המתנהל בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי הגלות. יהודי הגולה אומרים: "שיר המעלות בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחלמים" - אנו שרים וחולמים על אותו יום בו ישיב אותנו ריבונו של עולם לציון. - אומרים להם יהודי ארץ ישראל: הרי זה קורה עכשיו! אפשר כבר לשיר! ב"ה, אנו מלאים שמחה: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה!". - מגיבים יהודי הגולה: אכן, שמענו בכלי התקשורת שהגויים משבחים ומהללים את מדינת ישראל ואת הישגיה הגדולים: "אז יאמרו בגוים: הגדיל ד' לעשות עם אלה".

- יהודי הארץ מחייכים: הלנו אתם מספרים? הרי יודעים אנו! "הגדיל ד' לעשות עמנו היינו שמחים!". - יהודי הגולה מתחילים להשתכנע: "שובה ד' את שביתנו כאפיקים בנגב". אם כך, הם אומרים, אנו מבקשים מריבונו של עולם שיחזיר אותנו לארץ בנס פתאומי, כמו האפיקים בנגב היבשים ממים, שזרם אדיר שטפם בפתע פתאום.

- לא כך! אומרים להם יהודי הארץ, הגאולה, הרי היא קמעא קמעא, זרועה עמל, קשיים ומשברים: "הזורעים בדמעה ברנה יקצרו". - אם כך, מגיבים יהודי הגלות, איננו מסכימים, אנו מפחדים מן הצרות. "הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע" – אין זה בשבילנו. - בל נגזים, מחייכים יהודי ארץ ישראל, אין זה כה טרגי. סך הכל, די נעים כאן! "בא יבוא ברנה נשא אלמתיו".

אשרינו שזכינו, ויהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה.

נלקח משאילת שלמה 126