שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

טיול בארץ לא נודעת (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

טיול בארץ לא נודעת

[הרב שלמה אבינר]


(סיפור אמיתי)

לפני שנתיים, בשבת, טיילתי בירושלים, בימין משה, וחיפשתי את בית הכנסת העתיק של השכונה. לתומי ראיתי דלת פתוחה לבית כנסת, עם מגן דוד מזכוכית בחלונו. כנראה זהו בית הכנסת שחיפשתי. בפתח הבחנתי באישה שבאה לקראתי. שאלתי: "כאן בית כנסת העתיק של ימין משה?" "כן", השיבה אותה אישה עדינה וצנועה והוסיפה: "בפנים תערוכת ציורים אומנותיים", מה ששבה את לבי, כי אני מתעניינת באומנות ומציירת.

נכנסתי פנימה והבחנתי במנורה ענקית בת שבעה קנים, ספריה גדולה, וציורים יפהפיים שתופסים את כל הקיר.

"אני ציירתי", אמרה עם עיניים טובות ופנים טובות עדינות וחמות.

שיבחתי אותה על הציורים היפים. בציור הראשון נראו חוֹמות, בית המקדש מציץ מאחוריהן ואיש בבגדי לבן של כהן גדול מרים על כתפו האחת כבש ועל כתפו השניה רקדנית בלט קטנה, והא הולך לו לכיוון בית המקדש. מוזר. לא הבנתי איך מערבבים סממני קדושה עם ההפך, אבל רציתי ללמד זכות ואמרתי לעצמי שבוודאי הוא מביא קרבן כדי לכפר על חטא של חוסר צניעות.

בציור השני, שוב ירושלים ובית המקדש, ואיש מתנשא למעלה עם ידיים פרושות ומבט חמור. מוזר.

"מי האיש?" שאלתי. "זה המשיח", השיבה.

בציור השלישי נראה מבנה יפה משיש לבן הנראה כבית כנסת עם כיפה. בחלון שמעל הדלת - מגן דוד, ומעליו ומעל הכל מתנשא צלב ענק. סוף סוף ירד לי האסימון. לבי התחיל לדפוק, כיצד הגעתי לכאן?! הצילו!

אז, בשיא העדינות, האישה הניחה ערמת ספרים גדולים על שולחן נמוך.

"אני לומדת תנ"ך בכל יום", אכן זה ספר תנ"ך רגיל כמו שלי, חשבתי.

"יופי", אמרתי לה.

פעמוני אזהרה התחילו לצלצל לי בראש ובלב, אך סקרנותי גברה עליהם. בעלי, זכרונו לברכה, תמיד אמר לי שסקרנותי אינה בריאה, ויום אחד תתפוס לי את האף - וזה מה שקרה לי פה.

הגברת דפדפה לפני בספרים הגדולים והראתה לי את איוריה. לקחתי ספר אחד. מצד אחד, אמרות של הרב קוק, הרבי מלובביץ ורבי נחמן, ומצד שני ציורים יפים שלה. דפדפתי עד שהגעתי לציור ובו כומר בלבוש לבן, אזור בחבל במותנו, באמצע יער, פורש ידיו מתוך התנשאות וסלחנות, כאשר לרגליו כורעת ברך בבכי ובהכנעה אישה יהודיה שחרחורת.

אז צפצפו לי אוזני: די! עופי החוצה! טרקתי את הספר השלכתי אותו על הספה, ושאלתי אותה: "את יהודיה?"

"כן. יהודיה ממשפחה יהודית, ישראלית".

"אז מה את עושה כאן?"

"אני גרה פה. אין זה ביתי אך נותנים לי רשות לחיות פה ואני בעלת הבית. גידלתי פה עשרה יתומים מאומצים", אמרה והראתה לי חדר עם מיטות קומתיים, עם דובים, בובות וסדינים נקיים. התחשמלתי. פניתי לצד ואז שמתי לב שהמגן דוד שראיתי ממוסגר בעצם בצורת צלב. אז האישה התחילה לשפוך את לבה:

"בני היחיד שהיה אוטיסט נפטר בגיל עשר, ומרוב צער שקעתי בדיכאון והפסקתי לתפקד. בעלי, יהודי גם כן, עזב אותי כי לא יכול להתמודד אתי. ונשארתי לבדי. פה טוב לי, אפילו עשו מחדר שינה שלי חדר זיכרון לבני, ממש מוזיאון הנצחה". היא ירדה במדרגות והראתה לי חדר גדול עם חפצים שלו מאחורי ויטרינות, ותמונות שלו בכל מקום. מוזיאון מושקע.

והנה המיטה שלו, וממולה ציור רב ממדים: קבר פעור שקברן חופר אותו, ומעליו עננים שחורים וברקים; באופק, ילד (בנהּ) משחק בכדור. ובשמים כתובּה קרועה לשניים.

"איזה ציור נורא!", צעקתי.

"כן", השיבה, "האלהים כועס עלי ודוחה אותי מפניו".

"אני איבדתי את בעלי, ד' ינקום דמו, זכרונו לברכה" אמרתי לה, "ואני יודעת מה זה שכול, אבל מעולם לא הייתי חושבת כמו בציורך. ד' אוהב אותי כל כך וקרוב אלי כל כך". אותו ציור, גהינום נורא, מצמרר אותי עד עצם היום הזה.

מסכנה, חשבתי. ראיתי שיש לה חתיכת חבל תפורה על המותן. איך נפלה לרשתה של הנצרות!

סיפרתי לה שאני אלמנה. אמרה לי: "התפללי עלי שאדע לבחור בדרך שאלוהים רוצה שאלך בה באמת".

אלוהים? חשבתי לעצמי, לאיזה אלהים היא מתכוונת, אבל התפללתי מיד לד' היחיד והמיוחד: "ד', שמע תפילתי, הצל את האשה הזאת ומשוך אותה לדרכך, דרך האמת, היא דרך ד'. היא יהודיה. היא בתך!".

ואז רצתי לכיוון הדלת. לא יכולתי יותר. הרגשתי שאני נמשכת למערבולת. כמה שברורה לי דרכי, ב"ה, כמה שברור לי מה קורה פה, סקרנותי כבר עברה גבול, ואין לי יותר מה לעשות כאן.

סוף סוף עמדתי בפתח ונשמתי אוויר צח, ואז האישה ביקשה "תני לי את כתובתך ואת מספר הטלפון שלך", כשבידה נייר ועט מוכנים. חרקתי שיניים וחשבתי לעצמי: את כתובתי לא תקבלי, אבל אולי מספר טלפון...

אולם פניתי אליה "שבת היום, ולא אוכל למסור לך, כי את יהודיה ואסור לי לגרום לך לכתוב ולחלל שבת".

"שקר! המצאה!" התחילה להתעצבן עלי, "כל המצוות האלה הן שטויות!".

"לא נכון!" נזעקתי, "ממש לא נכון! משה אמת ותורתו אמת וכל יהודי מחויב בה".

רציתי מאוד כבר להיות בחוץ, אך היא נעמדה מולי בכעס ואמרה: "עובדה שהכל שקר! המשיח שלכם הוא שקר. המשיח שאתם מחכים לו הוא שקר והוא מת מזמן".

עד כאן! אזלו כוחותי! יצאתי בהלם ובריצה. נשמתי המון אוויר. חזרתי למלון שהתארחנו בו. נטלתי ידיי 20 פעם. שטפתי את פניי. קראתי בצימאון דברי תורה, תוך כדי שטיפת ידי ופני שוב ושוב, חושבת בהלם לאן הגעתי מרוב סקרנותי. "בעלי כמה צדקת...", חשבתי.

מיד במוצאי שבת טילפנתי ל"יד לאחים" והם שמחו על המידע.

שכחתי לציין שאותה אישה סיפרה לי שהיא מתפללת בקביעות בבית הכנסת שבשכונה, שומעת שיעורים מהרב, שהיא בקשר אתו, שיש לה חברות בשכונה, שנחמד לה פה ושהיא גרה פה שנים רבות.

אישה עדינה וצנועה, עם מטפחת לראשה. יש לי חברים שגרים בשכנותה, ופעם הם מצאו ספר שאינו שייך להם בספריה שלהם, ולא ידעו של מי הוא ואיך הגיע לשם: הברית החדשה!

אני מקווה שהאישה הזאת תחזור בתשובה. הרגשתי שהיא נמצאת בידיים של בעלי עוצמה ששולטים עליה. מפחיד. בעצמי הרגשתי שדבקה בי טומאה כאשר יצאתי משם, הרגשתי מחנק נורא.

כאשר ראיתי את דברי הקדושה - הרב קוק הקדוש, הרבי מלובביץ' הקדוש ורבי נחמן הקדוש - שנלקחו בתוך הטומאה, בא לי לבכות ולהקיא.

סיפור. סיפור. למה אני מספרת כל זה לרב? כי הוא נוהג לכתוב מידי פעם נגד הנצרות ויש אנשים שטוענים שהרב מגזים, ועכשיו ראיתי במו עיניי את התופעה המצמררת איך אנשים תמימים נופלים בפח.

האישה הזאת מתוקה כל כך, חברותית ונחמדה כל כך, אך מאחורי פשטותה המוגזמת, נמצא הגהינום. גם בעלי זכרונו לברכה ד' ינקום דמו, היה מאד נחרץ נגד הנצרות. ד' ישמרנו מהם!

יהי רצון מלפניך, ד' אלהינו, שתרחם על עם ישראל אהובך ועל העולם כולו, ותסלק את השרץ הארור הזה מארצנו ומכל העולם כולו, ותרים את קרן ישראל אהובך, וידעוך כל יושבי תבל. אמן.