שיעורי הרב שלמה אבינר

טוהר הנשק

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: האם יש הדרכה של טוהר הנשק על פי תורתנו, כלומר לחסוך שפיכות דמים עד כמה שאפשר, או העיקר הוא היעילות המרבית במלחמה? יש לכך השלכות רבות כגון האם להעדיף יצירת מגע קרוב עם האויב, מה שמסכן את חיילינו, או פגיעה למרחוק שאינה מסכנת את חיילינו.

תשובה: ודאי שיש להיזהר מאד משפיכות דמים. נכון שהמלחמה כפויה עלינו בעל כורחנו ושאנו שוחרים שלום, אך אין זאת אומרת שמלחמה כבר מוחקת את כל האידיאלים האחרים, במיוחד חיי האדם שנוצר בצלם א-להים. הרי איננו יוצאים למלחמה כדי לפרוק מאוויים תוקפניים, אלא צה"ל כשמו כן תהילתו: צבא הגנה לישראל. המלחמה היא כדי להגן מפני שפיכות דמים, לכן אין לשפוך בה דם ללא צורך. חלילה וחס.

דם כל אדם הנו מאד יקר. "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא" (ירושלמי סנהדרין פ"ד הל' ט, דף כב א). קל וחומר שאין לסכן נפש אחת בלי הכרח מלחמתי מוחלט. לכן ההתלבטות בין קרב קרוב לרחוק הנה דוגמא מצוינת של טוהר הנשק, השולל קרב קרוב, בו עלולים ליפול חיילים. יש לחסוך דם של לוחמים. אם סתם נופלים חיילים שלנו כאשר יכולנו להגיע לאותה יכולת מבצעית בלי שייהרגו, אז נשקנו אינו טהור אלא מוכתם בדם אחינו. לכן דוד המלך אמר בראשית קינתו על שאול המלך: "ללמד בני יהודה קשת" (שמואל ב א יח), למען לא יפלו סתם בחרב ביצירת מגע קרוב. הוא לא מתייחס לבני ישראל כאל סתם מאגר של חומר אנושי, אלא "וְיֶקַר דמם בעינו" (תהילים עב יד).

כל יהודי יקר לנו מאד ולבנו שותת דם על כל אחד שרוצחים לנו האויבים הטרוריסטים הממלאים ארצנו אלמנות ויתומים, חלילה לנו להוסיף מעצמנו.

היו בהיסטוריה לוחמים הרפתקניים שלא חסו על חיי עצמם, ותרו אחרי סכנות ותהילות. הם סברו: "כל המרבה להסתכן הרי זה משובח, או להרוג או להיהרג" לא לנו הם, לא לנו. לכן בצאתנו למלחמה, נוקטים אנו באמצעי זהירות, חובשים כובע פלדה וכדומה. הסובר שבלי כפל"ד הוא משדר שהוא גיבור גדול, הריהו פתי. אין לזה שום ערך צבאי. כך הלוחם בקרב עם חרב בלי חת ובלי מורא הוא גיבור גדול, אך אם אפשר להילחם מרחוק, אין זה טוהר הנשק.

כמו כן גם את דם האויב נחסוך אם נוכל, אף על פי שהוא בא לשפוך דמנו, ובכך הפקיר דם עצמו. בכל זאת, לא נפגע סתם באויב ללא צורך. איפה זה כתוב בתורה? אין צורך בהוכחות. זה מובן מאליו. הרי אמרנו שאיננו נלחמים בגלל נטיות תוקפניות אלא כדי להגן על עמנו ועל ארצנו. לכן מה שנצרך - נצרך. מה שלא נצרך - לא נצרך. מי שירצה הוכחה ימצא אותה בדין של "רוח רביעית": אם מכתרים את האויב, יש ליתן לו פתח לברוח (רמב"ם מלכים ו ז). לפי הרמב"ן זה משיקולים טקטיים כדי שהאויב לא יילחם נגדנו באנרגיה של ייאוש (סהמ"צ לרמב"ם, הוספות, מצוה ח). אבל לפי הרדב"ז זהו מפני חמלתנו עליהם, אף שבאו נגדנו למלחמה, וזה מדרכי התורה שכל נתיבותיה שלום.

"שינייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה" (שיר השירים ד ב). "נאמר על גיבורי ישראל הכורתים ואוכלים אויביהם בשיניהם סביבותם" (רש"י). השיניים של מדינת ישראל הן צה"ל, והן נקיות.

גיבורי ישראל "מתרחקין מן הגזל של ישראל ומן העריות שלא יתלכלכו בעבירה" (רש"י). אל תקח חפצים של האויב לעצמך, אל תהרוס לו חפצים, אל תעליב ואל תכה, וקל וחומר אל תפגע סתם בנפש. קל וחומר אבי אביו של קל וחומר אל תסכן סתם את חיי חיילינו.

כי אם יש לבחור בין חיי אחינו לבין חיי אויבינו, חיינו קודמים. הם באים להילחם נגדנו, עלינו להתגונן, ולא נסתכן תוך כדי התגוננות. בשביל זה יש לנו צלפים ואם אין די בכך, בשביל זה יש חיל תותחנים וגם חיל אוויר.

שמא תאמר: יש שם אנשים תמימים חפים מפשע? אך כך, שיצאו. נודיע ברמקול שאפשר לאנשים החפים מפשע ללכת ולרוצחים להיכנע : "מודיעין אותם תחילה שאם רוצים להניח העיר ושילכו להם, הרשות בידם (ספר החינוך תקכז). ואמר שאול אל הקיני: "לכו סֻרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ויסר קיני מתוך עמלקי" (שמואל א טו ו).

גם המושג "תמימים חפים מפשע" לא תמיד ברור, כפי שכתב קצין החינוך והנוער הראשי של צה"ל: "לעיתים חלק מאותם אזרחים 'תמימים' באזורי לחיNה צפופי אוכלוסין כבג'נין, גם אם אינם לוחמי הקו הראשון ממש - הם 'לוחמי מפקדה', הם אוספי מודיעין, הם מחלקי התחמושת או כוח הטעיה. במקרים מעין אלה בצדק 'רכשו את הזכות' להיות נפגעים על ידינו" (דבר לשטח מס' 11, יב סיון תשס"ב). כמובן, אין כוונתו לומר שכל הערבים דינם כ"תומכי לחימה" אלא לציין עמימות מסוימת.

אם מסתתר מחבל בתוך בית, כמעט ודאי שבני משפחתו יודעים תומכים ועוזרים, ובמטבח יש מצבור של נשק. בצבאנו, חייל תומך לחימה, חייל מסור הוא הזכאי לתג מלחמה. וכן אצל הטרוריסטים, מי שתומך טרור הריהו טרוריסט.

בכל זאת אין לנו אידיאל להרוג ולפגוע סתם באוכלוסיה אזרחית הנמצאת בזירת הקרב, ספק תומכת לUחמיה ספק תמימה, אך כאשר יש אילוצים, בל נשכח שסוף סוף עסוקים אנו במלחמה נגד רוצחים, ולא באיזה משחק ג'נטלמני.

מספרים שהאנגלים והצרפתים השתעממו מימים רבים ללא מלחמה, לכן ארגנו קרב יזום בפונטנוי Fontenoy, בו ירו אלו ואלו לפי התור על פי כל כללי הנימוס האנגלי והצרפתי. אנו עסוקים במלחמה נגד אויב אכזרי ורע ולא במשחק חברה אלגנטי שבו כל המוותר הרי זה משובח. חיילינו סומכים עלינו ולא נבגוד באמונם לשלוח אותם לסתכן כאשר יש פתרון חלופי.

אם בגלל שאנו חסים על חיי אלה שקמים עלינו, נהרגים חיילינו, נשקנו אינו טהור. הרי אמרנו: אלה שקמים עלינו להורגנו, הפקירו את חיי עצמם. בכל זאת אנו נוהגים לפנים משורת הדין: מאפשרים לצאת, מודיעים מראש, משתדלים לצלוף פגיעות מדויקות. מעבר לזה, זה כבר לא לפנים משורת הדין, אלא כבר עיוות הדין והשחתת הדין, נשק מוכתם בדם טהור של חפים מפשע: חיילינו.

אל תהרסו סתם, אל תלכלכו סתם. מעשה בחייל שטילפן אלי ואמר: התמקמנו בביתו של מחבל. האם מותר לי להשתמש בחשמל כדי למלא את טלפון הסלולרי שלי? שאלה של צדיק! אמרתי לו שכן. אך כנראה היה קשה לו והוא השאיר כסף על השולחן. אל תיקח ביזה. יחד עם זה אל תפגע בטוהר הנשק בדם חיילינו. בכלל, אל תדבר יתר על מידה על טוהר הנשק של החייל הישראלי. הוא טהור בנשקו בלי כל הטפות המוסר. הוא שמע במתן תורה: לא תרצח, וזה נכנס לתוך לבו לנצח, בין שיש לו כיפה על הראש בין שאין לו. ודאי שיש יוצאים מן הכלל, אך לא בגללם נכתים את כל צה"ל.

כמובן, איננו נותנים כאן הוראות לצה"ל. את הוראותיו הוא מקבל מעם ישראל. אלא אנחנו מבררים בינינו לבין עצמנו, בתוככי עם ישראל - ומזה תצא ברכה לצבאנו.