שיעורי הרב שלמה אבינר

החיילים האלה, זה אנחנו

[הרב שלמה אבינר]

הצבא הזה הוא הצבא שלנו, והמשטרה הזאת היא המשטרה שלנו. הם יהודים ולא בריטים. הם אחינו. גם אם הם באים לבצע פקודות שאסור היה לתת, הם נשארים אחינו ולא הופכים לתורכים או לבריטים.

אל תרים יד, אל תעליב, אל תשנא! גם במצבים קשים, אנו ממשיכים באהבת ישראל. אדרבא, אותם מצבים קשים, שהם כל כך בניגוד לרצוננו, בניגוד לתורתנו, בניגוד לארצנו, בניגוד לצדקנו - הם הם המבחן הגדול שאהבת אמת מקננת בלבבנו, שלעולם אנו מתנהגים כבני אדם, כיהודים.

אנו ניאבק על ארצנו, עד הניצחון הגמור. אך אל נשכח: כל מה שאנו עושים, אנו עושים עִם עמנו, ולא נגד עמנו. אל תגיד: "אם זורקים אותי מביתי, לא אשתוק. אלחם על ביתי"! אל תעשה הפרטה של מצוות ירושת הארץ, כי לא על ביתך אתה נלחם, שהרי אתה אידיאליסט, ואם זה היה נצרך באמת לטובת האומה, כגון להקים ישיבה גדולה או בסיס צבאי חיוני - היית נענה בשמחה. אלא על ארץ ישראל אתה נלחם, על מדינת ישראל אתה נלחם, נגד מסירה לגויים חלילה אתה נלחם. שהרי מצוַת יישוב הארץ אפשר בכל מקום, לעומת מצות כיבוש הארץ שחייבים בכל מקום. כיוון שכך, זהו דבר שעלינו לעשות עם כל עמנו. לא כיבוש יחיד אלא כיבוש רבים. ישיבת ארץ ישראל של יחידים התקיימה לאורך כל הדורות. הייחוד של דורנו הוא מצוַת העם: העם חוזר אל ארצו ואוחז בה.

לכן השאלה היא איך נביא את כל עמנו אתנו: האם במקל חובלים או במקל נועם? התשובה פשוטה: הכל תלוי במצב הדור. דור גדול או דור קטן. אל דור גדול יש לדבר בגדלות, להגדיל אמונה. אל דור קטן יש לדבר בקטנות.

כבר לפני מאה שנה, קבע והוכיח ובירר מרן הרב קוק שדורנו גדול הוא. לצערנו, רבים עדיין אינם מבינים זאת אלא סבורים שאפשר לקדם דברים העומדים ברומו של עולם בכוח, בחירופים, בגידופים, בלחצים, במכות, במאזן אימה ובקומבינות פוליטיות. הם אינם מבינים ששורש הכל הוא אמונה. יש הורים שמכים ומעליבים את ילדיהם, שוכחים שלא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם, ושהיראה האמתית היא יראת הרוממות הבאה בצירוף האהבה הנאמנה (עין איה, ברכות ח"א פ"א ס' ע), הן לגבי החינוך התמידי המתמשך והן לגבי פעילות חינוכית חד-פעמית (שם עא).

יש בתוכנו שנוהגים להאשים את החרדים על כך שהם הולכים בדרך של כפיה ולא בדרך של אהבה ואמונה, אך הם עושים בדיוק אותו דבר ביחס לארץ ישראל. אגב, גם אצל החרדים, כאשר יש תופעות של אלימות, מנהיגיהם הרוחניים מיד רואים צורך להעמיד את הדברים על מכונם ולהודיע שאין זו דעתם. ופתאום יש מתוכנו מי שכל חכמתם נתבלעה: ביחס לארץ ישראל הם בעד כפייה. פתאום הם שוכחים הם שאנו דור גדול, ושהתנגשויות פועלות לרעה ומרחיקות את האומה מעניין ארץ ישראל. הם רק יודעים להפנות אצבע מאשימה כלפי החרדים אך לא כלפי עצמם. שוכחים שגם ארץ ישראל נקנית באהבה ובאמונה.

שמא תאמר: "אם כך, לדעתך, עלינו לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות מאומה כדי לקדם את פני הרעה" טענה מסוג זה מכונה "סילוק האמצע", כלומר דיכוטומיה מדומה, שמציבה רק שתי אפשרויות קיצוניות ומתעלמת מרצף מלא של אפשרויות ביניים, דוגמת "בטח בעלי תמיד צודק, הוא מושלם, רק אני תמיד אשמה בכל"...

ודאי יש לפעול, ולפעול במרץ בלתי נדלה, אך בלי להזות שאירוע מהפכני דרמטי יחולל נס. לא ולא. רבינו הנזיר, הרב דוד כהן היה אומר: "לא על ידי שצועקים שאבעס וזורקים אבנים - אלא על ידי רוח הקודש". רוח גדולה. אל דור גדול מדברים בגודל. לגבי שבת וגם לגבי ארץ ישראל.

שמא תאמרו: זה לא פועל! לא נכון, זה כן פועל, ודווקא ביחס לארץ ישראל זה מאוד פועל, ובתחום הזה צברו ישראל את רוב זכויותיהם בדור הזה: דיבורים גדולים עוררו אתבניין הארץ, קיבוץ גלויות, התנועה הציונית, הקמת המדינה, העצמת הצבא ורבע מיליון ביהודה ובשומרון! כל כך הרבה פעלנו, לא מנימוקי כלכלה וביטחון, ובוודאי לא על ידי מהלומות ומכות, אלא מתוך אידיאלים.

סיפר לי חבר שהיה בבונקר המטורפים בעת פינוי ימית: "היינו מעוניינים שיחשבו אותנו למטורפים, כדי שיאמינו באיומים שלנו. הוצאנו החוצה כדור רובה עטוף בפתק, כדי לרמוז מה צפוי לאלה שינסו לפנות אותנו. היה ויכוח בתוכנו. יש ששללו שימוש בנשק חם נגד חיילים אבל תמכו בשימוש במוטות ברזל למען שבור עצמות. לבסוף הרשינו להיכנס רק לגאון הרב שלמה גורן, ולעוד אדם שרבים מאתנו היינו תלמידיו. אותו אדם אמר לנו: מה פתאום! אסור להכות! בשום פנים ואופן אין נותנים מכות לחיילים, ודאי לא עם ברזלים. כל מה שמותר הוא להדוף אותם כדי לברוח מהם. לאור דבריו, כל הוויכוח נגמר. אותו אדם לא היה אחר מאשר הרב מאיר כהנא זצ"ל הי"ד. אבל אנחנו אפילו לא נהדוף חייל, אלא נחבק אותו.

וזמן רב לפני כן, הודיע רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מול כל עם ישראל בטלוויזיה (הסרט מצוי בידנו): "כמובן, עם הצבא שלנו, אנו לא נעשה התנגשויות".

זה הכלל: אהבה ואמונה.