שיעורי הרב שלמה אבינר

פעם לא הייתי מחייך

פעם לא הייתי מחייך לאנשים, הייתי מכונס בתוך עצמי. אמרתי: למה אחייך כלפי חוץ, אם איני מחייך בפנים, הרי זה מלאכותי, הרי זה שקרי.

הייתי מרוכז בעצמי, הייתי קשה וביקורתי. אנשים אחרים לא היו קיימים עבורי. רק אני הייתי קיים, לכן לא אמרתי להם שלום. לא עזרתי לחבר במצוקה. זו בעיה שלו, חשבתי, יפתור אותה בעצמו, איני המשרת שלו. שלי שלי ושלך שלך.

הדבר היחיד שהלהיב אותי, זה אני עצמי. חיפשתי כל מיני הנאות וחוויות.

עד שהבנתי שאני טועה, שאני עושה את טעות חיי. כבר איני זוכר איך זה קרה. אבל זה לא קרה בבת אחת, אלא בהדרגה, מתוך מאורעות החיים, פגישות עם אנשים וקריאת ספרים שונים. עד שהחלטתי לשנות את עצמי.

זה לא היה לי קל, נדרש ממני מאמץ, וגם עברתי עליות וירידות אין ספור. אבל בסוף ניצחתי. למדתי לחייך ולהיות עדין, לחייך בחוץ ולהיות עדין בפנים. לימדתי את עצמי לא להיות אגואיסט, לא להיות אדיש.

כבר איני אדיש לזולת, כבר איני אגואיסט. אם אני רואה אדם במצוקה, אני מאושר לעזור לו. "כי תראה ערום וכיסיתו", גם ערום מבגדים, גם ערום משמחה, מגבורה, מרגיעה, מתמיכה, מהצלחה, מחברה – ומכל הדברים העושים את החיים ראויים להיקרא חיים.

קודם הייתי משווה בין אנשים, עכשיו הבנתי שזו רעה חולה, זו נחשיות גסה, זה רעל ארסי. עכשיו איני משווה. כאשר אני פוגש אדם, אני חושב: אתה אתה, אתה שווה, אתה יפה, אני מעריך אותך, אני אוהב אותך, - בשל היותך אתה עצמך, בלי שום השוואה עם הסביבה.

עכשיו אני מקדים שלום לכל אדם בחיוך רחב – והם מחזירים לי. כאשר אני אומר למישהו שלום, אני נותן לו להרגיש שהוא באמת קיים: יש לך אישיות, אתה בן אדם. זה דבר עצום.

להיות או לא להיות – זאת השאלה, כידוע. עבורי, להיות זה לעשות חסד. לעשות חסד, זה עבורי להיות ישראלי, זאת האמת, זה היופי, זו ישרות כלפי ד', זו עבודת ד'.

אני מתלהב מזה, אני גאה בזה – בגאווה מלאה ענווה.