שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

וארא ע''ד - הנה עם בני ישראל (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

האבות מכינים את העם

"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ד' וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ד' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו ב-ג). שם ד' גבוה לאין ערוך מ'אל שדי' ובכל זאת הקב"ה לא התגלה בשם זה לאבות כי אם לעם ישראל בלבד. יש להבין זאת, שהרי האבות היו גדולי עולם שלא קמו כמותם.

אלא שאבותינו אמנם היו גדולים וקדושים מכל אחד ואחד מאתנו, אך לא מכלל ישראל, "אין צדיק בעולם, שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל כולה" (אורות ישראל ט ה). הצדיק היחיד, עם כל קדושתו, עדיין פחוּת מכלל העם.

היה יכול ריבונו של עולם לברוא עולם בו חיים אנשים יחידיים, דבר זה פשוט מאוד. אך הוא רצה לברוא עולם בו חיים בני האדם כעמים, "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים" (דברים לב ח), דבר מורכב ומסובך הרבה יותר. דומה הדבר לאדם שהינו מסובך הרבה יותר מאשר אוסף תאים ביולוגיים, וכן התא הביולוגי מסובך יותר מאשר אוסף מולקולות או אטומים.

משום כך, בעולם מורכב זה דרוש עם קדוש שיתווה את הדרך לעמים כולם. לשם כך מקים ד' את אבותינו הקדושים כיסוד לבניין עם ישראל, כפי שהודיע לאברהם "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב ב). עד הופעתו של אברהם אבינו ישנם צדיקים, אך הם צדיקים פרטיים. אברהם הוא אבי האומה הישראלית, זהו חידושו, ואחריו ממשיכים יצחק ויעקב. הם יודעים זאת, ולאור זאת נוכל גם אנו להבין מעט מחייהם.

זו הסיבה לכך שהיה בדעתו של יצחק אבינו לברך את עשו, שהרי הוא מתאים יותר להקים אומה, באשר הוא חזק, "אִישׁ שָׂדֶה" (בראשית כה כז). אמנם הוא רשע, אך הוא יעשה תשובה בעתיד. יעקב לעומתו, הינו צדיק באישיותו הפרטית אך אדם חלש. אלא שרבקה אמנו לא מסכימה עם יצחק, ולבסוף אכן מתברר שגם יעקב אבינו הוא איש מלחמה כאשר השעה דורשת זאת. כמו כן, וויכוח האחים עם יוסף לא היה על כתונת פסים וחלומות, אלא, שגדולי עולם אלו חלקו מי יהיה המנהיג של בית ישראל.

על כן יש מן הגאונים הקוראים לספר שמות הספר השני, שכן שני הוא לספר בראשית. שניהם עוסקים באותו עניין, הראשון הוא הכנה לשני, והשני מבטא את קודמו. עם ישראל הוא למעשה ההופעה של אברהם יצחק ויעקב בצורת עם. כך הפכו חיי האבות להיות נחלת העם, מעשי האבות היו לתכונות הלאומיות של עם ישראל.

המעבר בין אנשים צדיקים פרטיים לעם גדול הינו מסובך ביותר, לשם כך יש צורך להטמיע את המידות של האבות בתוך כל העם. על כן היה צורך להעביר את האומה בתוך כור ההיתוך, מצרים, ששם מצד אחד הוטבעו בהם המידות הטובות ומאידך זוקקו מהם הקליפות הרעות.


אופיו של עם ישראל – דע את אלוהי אביך ועבדהו

עם ישראל נבנה מתוך האבות הקדושים, אך כפי שאדם שונה ממשנהו כך כל עם שונה ממשנהו ולכל אחד יש תפקיד ותרבות משלו. כפי שאומרים חז"ל שלכל אומה יש מלאך בשמים שאחראי עליה, "שרי אומות העולם" (תנחומא ויצא ב). דבר זה מתבטא בכך שיש לכל אומה אידאה לאומית מסוימת, עניין שלשמה ד' ברא אותה. וממטרותיה נגזרות תכונותיה של האומה, פסיכולוגיה לאומית ותרבות שלמה.

אם כן צורתו ותרבותו של עם ישראל עניינן הופעת ד' כפי שאומר הרמב"ם (הלכות עבודה זרה א) "וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת ד' ". הרמב"ם שם מבאר שאין מדובר בידיעה שכלית גרידא, אלא חיים שלמים שמכל פינותיהם עולה דעת אלוהים ועבודתו. "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ד' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ד' " (ירמיהו ט כג) אומר ריבונו של עולם. "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" אינו מופיע בצורה של לימוד, אלא דווקא בצורה חיה, בחיים עצמם, אופי החיים הוא – "לעשות חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ", זהו רצון הבורא, שאנו נעשה כמעשיו. ועל מנת שנדע כיצד לעשות זאת נתן לנו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

הרב קוק מסביר דבר זה בספרו שמונה קבצים (א רלט): "להאמין ולקיים זאת היא הסגולה המיוחדת של כנסת ישראל. האמונה היא היסוד העקרי, אבל אינה מתבססת ואינה גומרת את מגמתה, כי אם בצירוף המעשה." כלומר, אין להסתפק באמונה בלבד, אמונה מופשטת, שהרי אם אכן אמיתית היא – עליה להתבטא במעשי המאמין. "וכדי להאמין במה שיש אפשרות לקיים צריכים משקל, זהו משקל התורה האוחזת במשפט לפי כח האדם. הנוצריות אומרת להאמין, אבל אינה יכולה לקיים, על כן אומרת היא שיותן לחי שני למכה האחת, מובן שבקהל אפשר רק להאמין שמדה זו היא נשגבה, אבל לא לקיים". 'לתת את הלחי השניה' זו לא הדרכה המתאימה לרבים, לעם שלם, אלא ליחידים נעלים בלבד, אלו "הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין" (גיטין לו ב). ישנו סיפור על הבעל שם טוב, ששמע על אדם שמדבר בגנותו, והיה שולח שליחים שיספרו לאותו אדם אודות עניינים שאינם מתוקנים כל כך אצלו, בכדי שהלה יוכל להוסיף ולדבר בגנותו על מנת לגרום נחת רוח לאדם זה. אך זוהי מדרגת יחידים, כלל עם ישראל אינו במדרגה זו, והתורה מדריכה את העם כולו, לא יחידים בלבד. "ותורת אמת, היא יוצאת משקל הקודש, שהיא אמת במעשה כמו במחשבה. עושר האמונה, היא אמונה שהיא גם מעשית". ביכולתנו להאמין בתורה ולעשות את הדרוש מאתנו, ללא יוצא מן הכלל. כמובן, אין הכוונה שהתורה מוכתבת על פי מצב העם, אלא התורה פונה אל העם כולו ומרוממת אותו מעלה מעלה.


כלל ופרט

אם כן, עם ישראל הוא ההופעה של האבות בצורה של עם. עם אינו בני אדם רבים המקובצים יחד, אלא דבר אחד שלם. לדוגמא באדם הפרטי, גופו אינו 'איברים רבים המקובצים יחד' אלא דבר חדש, אורגניזם אחד שלם, גוף אחד חי. בין האיברים השונים יש חיבור, הם מנהלים יחסי גומלין זה עם זה. את החמצן שמספקות הריאות, הלב מזרים לגוף כולו ולמוח שמנהל את הפעילות כולה. אם חלילה יש זיהום באיבר אחד, הדבר עתיד להתפשט ולפגוע בגוף כולו. בנוסף לכך, יש את הנשמה המחייה את כל גופו כיחידה אחת.

כך הדבר בעם ישראל, הוא אורגניזם שלם, והאיברים כולם נותנים זה לזה וצריכים זה לזה. בהר סיני, לו הייתה חסרה שפחה אחת, לא היה ביכולתנו לקבל את התורה. וכן להפך, האדם הפרטי, גם אם נפל והסתבך, הוא מוגן בזכות כך שהוא חלק מהעם השלם, יש מן 'ביטוח לאומי', מטריה גדולה השומרת על כולם. (אך וודאי שאין משמעות הדבר שאדם יכול להרשיע כאוות נפשו ולסמוך על כך שמחובר לעם).

בנוסף, כשם שיש נשמה לאדם הפרטי כך יש נשמה לעם ישראל, נשמה לאומית הקודמת לנשמותיהם הפרטיות. נשמת עם ישראל זו השכינה, ד' ששוכן במציאות, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח), השכינה ונשמת עם ישראל זה היינו הך. אף כאשר איננו בשיא תפארתנו, ד' עמנו, "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז טז), כדברי הברייתא (יומא נו ב): "אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם".


גוי אחד בארץ

מכאן עולה עקרון יסודי בחיינו בעת הזאת, עקרון אותו מסביר הרב קוק בספרו עולת ראי"ה (א עמוד רמא): "כל חשק עבודה, שמחת מצוה, התמדת תורה, ברק חדושים והתנוצצות רוח הקדש בלב השרידים אשר ד' קורא, כונת התפלה ואור שלהבתה, כל אלה, ותולדות הנשמות בשלמותן, בכללותן ותמותן מוכרחים להפגם אם באה הכנסת יסוד פירוד בכללות כנסת ישראל, חלילה". גם כשמדובר בצדיק עליון, קדוש ונשגב ככל שיהיה, אם הוא גורם פירוד באומה – גדלותו נפגמת.

גדולי ישראל, בראש מעייניהם עומדת האומה באחדותה, "ואוהבי ד' ויראיו באמת וחושבי שמו הם הם העומדים בנסיון לסבול כל צער ועלבון מכל צד ועבר, ולעמד הכן נגד כל כחות עליונים ותחתונים החפצים לבלע נחלת ד' ולהפריד את האומה האחדיית, היחידה במלא עולמים". נאה דרש מרן הרב קוק ונאה קיים, אהבת נפש אהב את האומה כולה, ועל כן סבל רבות. החרדים התקיפוהו בשל אהבתו לציונים, והציונים התקיפוהו בשל אהבתו לחרדים.

ישנה חשיבות גדולה לאחדות בעם ישראל משום שבכך אנו מעידים על אחדות ד' יתברך, "ולזאת מבואר עוון המחלוקת כי הוא ממש כעבודה זרה, יען כי הפירוד ההווה מן המחלוקת הוא היפך האחדות וכאילו מעיד על עצמו שאין לו חלק באלהי ישראל" (בית דוד דרוש ו. עולת ראיה ב עמוד תסח).

היום כשאנו חוזרים לארץ ישראל, אנו צריכים לחזור לתורת ארץ ישראל, תורת הכלל. אמנם התרגלו לתורת חוץ לארץ, תורת הפרט שעוסקת בחשיבות המצוות הפרטיות במשך אלפיים שנות גלות, אך היום עלינו לשוב לעסוק בתורת עם ישראל, לעסוק גם במצוות הלאומיות.

בעבר, בתקופת בית המקדש הראשון ניהלנו את חיינו כעם, וכאשר החורבן משמש ובא, יאשיהו המלך וירמיהו הנביא החלו להכין את עם ישראל לתקופה חדשה, לימי הגלות. שהרי במהלך החורבן עם ישראל מתפזר בארצות רבות ומשום כך לא יהיה מקום יותר לנהל חיים לאומיים, של עם. לכן הם הכשירו רבנים שידעו כיצד ללמד את תורת הגלות, וכך עם ישראל עובר הסבה מעם לאומי, מכלל ישראל, לעם של פרטים. שנים לאחר מכן נבוכדנאצר הרשע מגלה בראשונה את המלך יכניה ועמו הרבנים והשרים, על מנת להחליש את העם היושב בציון, אך למעשה הוא גורם לבניית תשתית רוחנית בגלות. כאשר לבסוף גולה העם כולו לבבל, 'רבני הגלות' כבר ממתינים להם, מדריכים ומכוונים אותם כיצד יש לחיות כעת, במתכונת החדשה (הקדמת הנצי"ב לפירוש רב אחאי גאון). הדבר דומה לצבא הסופג מכה קשה, ולכן מחליט הרמטכ"ל על הפרטה. הוא פוקד על כל חייליו להתפזר איש איש לעצמו וכל אחד שורד לבדו, שאם לא כן, אם יישארו כולם יחד, יובס הצבא כולו.

שבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון נשלם בניין בית המקדש השני. אבל בית שני אינו כתקופת הבית הראשון, כבר לא ניהלנו את חיינו כעם עצמאי – זרים שלטו בנו בארצנו, למעט מלכות החשמונאים שהייתה זמנית, ולאחר ימיה הטובים בשלטון בניו של מתתיהו הלכה ודעכה כאשר המלכים היו רשעים ומושחתים, ועצמאותנו המדינית פחתה והלכה לה.


בניין שלישי

אם כן, תורת הכלל אמנם חדשה לאוזנינו, אך אין היא חדשה ממש, אלא ישן שנשכח. נשכח כאשר חדלנו להיות כלל והפכנו ליחידים, לכל היותר קהילה (קול דודי דופק, הרב סולובייצ'יק). כיום קמים אנו מעפר הגלות, העם קם לתחייה, קם ועולה מקברו, כדברי יחזקאל הנביא (יחזקאל לז יב) "כֹּֽה-אָמַר ד' אלוהים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרֽוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵֽל".

הנה, שבים אנו לחיות כעם, להיות "גוי אחד בארץ" (מנחה של שבת). כך הפרטים בעם ישראל הולכים ונעשים כלליים יותר, כאשר שיא הכלליות מופיע בצבא. כמו שכבר סיפר קצין שהלך למילואים במלחמת יום כיפור, כיצד הוא חש שהוא נעשה אדם כללי יותר ויותר. תיאור זה נראה כלקוח מתוך ספר אורות, למרות שאותו קצין כלל לא קרא את ספר אורות מימיו. הוא אשר אמרנו, היחידים נעשים כלליים, כלליים ממש, ולא משום שקראו בספר אלא משום שהם בעצמם ספר אורות חי.

בבית ראשון היתה תקופה של כלל, לאחר מכן בבית שני חיינו כפרטים, וכיום הולכים אנו ובונים את בית המקדש השלישי. אמנם הדבר כבר נמשך זמן מה ואיננו יודעים כמה זמן עוד ימשך, אך כעת זהו בניין עדי עד, בניין שלם המרכיב את הכלל והפרט. הפרט ייבנה מתוך הכלל והכלל מתוך הפרט, זהו הסדר השלם. אפשר לומר שהחרדים דומים הם לחכמי בית שני שהתמחו בבניין הפרט, אך אינם יודעים מהו כלל. הדבר מופיע בצורה הופכית אצל הציונים שאינם יודעים פרט מהו, אך הם כמו אנשי בית ראשון שהיו מסורים לכלל ישראל. כדברי חז"ל (סנהדרין קד ב, פאה ירושלמי ג) על המלך אחאב שאמנם היה רשע אבל ד' עשה לו נסים ויש לו חלק לעולם הבא בשל אחדות עם ישראל בזמנו, ומסירות נפשו למען עם ישראל. גם כאשר נתקע בגופו חץ בקרב ברמות גלעד, בעודו מדמם קשות, המשיך אחאב לעמוד זקוף כצוק איתן במרכבתו משום שידע שאם יראו העם בנפילתו תוכרע המערכה.

מסביר הרב קוק (אורות עמוד פד) על פי האר"י הקדוש בעניינו של אחאב, "הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצות" – בצד הכללי הציונים מתוקנים יותר, ובצד הפרטי - החרדים.

לכן עלינו לבנות את הכלל ואת הפרט. ענייני הפרט הם מידות טובות, תפילות, לימוד תורה וקיום מצוות, וענייני הכלל הם דברים שהם למען האומה, גם אותם העניינים הפרטיים לכאורה. בכוחו של העם היושב בציון להיות כללי ופרטי ממש יחד, אין הכוונה לפשרה, דרך חיים שהיא בין הציונים לחרדים, אלא, צריך עם ישראל שהחרדים יהיו לציונים והציונים לחרדים.

לפני כחמש מאות שנה גילה זאת האר"י הקדוש, אחריו גם ר' יוסף קארו, וכך קמים עוד ועוד גדולי ישראל האומרים כל אחד בסגנונו ולפי עניינו: הנה, מתחילה הגאולה, הסתיימה הגלות ויש לעלות לארץ חיינו, ארץ ישראל.

על פי זאת מסביר המהר"ל (נצח ישראל יח) את הצרות השונות הפוקדות את עם ישראל מאז גרוש ספרד, הגויים מגרשים אותנו מארצותיהם משום שבאמת תם זמן הגלות. כך מדבר אלינו ריבונו של עולם דרך גרוש ספרד, שובו בני אהובי, כדברי ר' ישראל נג'ארה (בשירו 'יעלה' המובא בזמירות שבת): "שובי אלי את בת אהובה, שובי את ואני אשובה, הנה עמי זאת אות כתובה, כי בתוכך אתן משכני".


שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.

לצפייה בשיעור וארא- מדוע ה' רצה דווקא עם ולא יחידים צדיקים?