שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

התעצמות הכיפות הסרוגות (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

שאלה: אנו הדתיים לאומיים הולכים ומוכים מכל מיני כיוונים: גוש קטיף, ישיבות הסדר, צבא ועוד. זה משרה עלי דיכאון. יתר על כן, אצל מנהיגי הציבור שלנו אין תחושה שמשהו קרה.

הכל ממשיך רגיל, אין שינוי בהשקפה ובדרך: מה למדנו? מה הלקח? יש לי הרגשה שמשהו קרה והכל מתפורר, אבל העולם שלנו - עסקים כרגיל. זה מדכא אותי עוד יותר.

תשובה: ידידי האהוב, אתה טועה טעות משולשת. 하나. אתה טועה בכך שהנך מתעניין רק בציבור הלאומי-דתי ולא בכלל ישראל. אתה רואה חזות הכל בקבוצה קטנה של כלל ישראל הגדול והקדוש. לכן הנני להזכירך שריבונו של עולם בוחר בכל כלל ישראל, עושה תחיה לכל כלל ישראל, ולא רק בקבוצה הקטנה של הדתיים-הלאומיים.

ד' אוהב את עמו ישראל כולו, בוחר בעמו ישראל כולו, ובחר בנו מכל העמים - את כולנו. מה שקורה עכשיו הוא לכלל ישראל: בניין הארץ, שיבת ציון, הקמת המדינה, העצמת הצבא, וחזרת התורה לאכסניה שלה. אנא, אל תהיה שקוע בפרטיותך, היה כללי.

둘. טעות שניה. אתה טועה שהנך בדיכאון, שהנך עצוב. יש להיות תמיד בשמחה. אסור להיות באבל אפילו רגע אחד, ולא להיות בייאוש ולו לרגע קט. יש בעולם הרוצים לראות אותנו שבורים, לראות אותנו מדוכאים. לא! שניה אחת לא נהיה בלי שמחה. אנו כאן בארצנו בבית של זכוכית וכל העולם מסתכל עלינו. אמרתי פעם שאני לא אקרע חולצתי בראותי מקום בארץ תחת הרשות הידועה של הערבים. שהם יקרעו חולצותיהם על כל מה שאנו בנינו.

אנו באמצע קרב ובאמצע קרב לא בוכים, בכלל, הקרב הזה לא התחיל בחבל קטיף או בעמונה, אלא הוא מתנהל כבר יותר ממאה שנה על הכל: על הארץ, על הציונות, על התורה, על החינוך ועל כל מה ששייך לתחיית הקודש בארץ הקודש. עלינו להיאבק כל הזמן ואין לנו זמן להתאמלל ולהתאבל. המסכנות שלך היא מחלת הגלות. אנו מאמינים בעצמנו, באומה ובמדינה. איננו מתנשאים על אחרים אך גם לא חולים במסכנות ובענווה פסולה. ואנו לא ניתן לשום צד של חולשה לחדור לאומה.

셋. טעות שלישית. פשוט מאד, אין זה נכון שאנו נופלים, אדרבה, אנו כל הזמן עולים. אנו רק עשרה אחוזים, אבל השפעתנו הרבה יותר גדולה מזה. איננו מתנשאים, איננו מתגאים לומר שאנו כל עם ישראל, אבל המציאות היא שאנו צוברים עצמה בכל התחומים.

כמעט בכל מקום בארץ שתלנו נקודות אור: ישיבות, כוללים, גרעינים תורניים, בתי ספר, תלמודי תורה, אולפנות, עוד ועוד. ב"ה אנשים צמאים לתורה. לכן טעות היא להפחיד את עצמנו כאותו חייל טירון שנזרק בשדה הקרב וחושב שכל הכדורים העפים באוויר מכוונים רק אליו. גם כאשר קורה דבר שאינו לרצוננו, אין זה מפני איזו מגמה מכוונת נגדנו, אלא פשוט מפני שהמציאות מורכבת.

והנני לגלות לך סוד: כמו שהנך מפחד מאחרים, כך אחרים מפחדים ממך וממה שהנך מייצג, ושניכם טועים לחלוטין. מעשה בפריץ שהשתכר בבית מרזח והבטיח לנוכחים להמר על קרב של דובים, כנגד הפריץ יריבו. כאשר חזר לאחוזתו והתפכח מיינו נזכר שאין לו דוב מאולף לקרבות, ואז ציוה על יהודי שלו לקנות פרוות דוב, ולהיות הוא הדוב, ואם יסרב, יגורשו הוא ומשפחתו.

בלית ברירה היהודי המסכן התחפש לדוב, ועמד בבית המרזח רועד מפחד מול דוב אימתני שניצב לפניו. הוא קפא על מקומו, אך המהמרים דחפו אותו בעל כורחו מול הדוב היריב שצעד לקראתו. כאשר הגיע סמוך לו, הבין שהגיעה שעתו האחרונה ואמר "שמע ישראל!" והנה לתדהמתו שמע את הדוב השני אומר: "ד' אלוהינו ד' אחד"...

על כל פנים אנו הולכים ומתעצמים, אך אני מודה שאפשר יותר, כמובן לא מתאוות שלטון, אלא מפני שיש בידינו מפתח האורה, לנו ולאומה כולה: מפתח תחיית הקודש לעם הקודש על ארץ הקודש! אך כיצד? הסביר פרופסור חשוב מומחה לתהליכים חברתיים, שאמנם יש לנו השפעה עצומה, אבל בשני תנאים:

하나. שנהיה מלוכדים, ולא מחולקים ומאשימים זה את זה, כאשר כל תת קבוצה תוקעת בחצוצרה קטנה.

둘. שנחדל לדבר בסגנון מאיים ובלתי מובן שמפחיד את כולם. ודאי הוא צודק.

אך לפני הכל יש לסלק טעות אופטית: להצליח, אין פירושו להצליח תמיד. זה פינוק ילדותי. זה פינוק כפייתי. החשבון הוא כללי, והחשבון הוא ארוך. הריונה של אשה הוא ארוך ולעתים קשה, אך היא נושאת אותו במסירות נפש ובגבורה, ושמחת העתיד ממתיקה את צערה, היא רואה את כל החשבון מראש ועד סוף ואינה שוקעת בדיכאון.

הלוא אמרנו, אנו באמצע קרב, ולא יושבים שבעה באמצע קרב. ואם יושבים 7 ודאי לא יושבים 77 או 777...

כן, פעם אחת ולתמיד: איננו מסכנים אלא אדרבא אנו חזקים. אנו הולכים מחיל אל חיל, אנו הולכים מתוך אמונה וביטחון. ולא בשבילנו אלא בשביל כל עם ישראל ועם כל עם ישראל.