שיעורי הרב שלמה אבינר



'''שאלה:''' סופם של החטופים מעורר אצלי רגשות כאב גדול, דיכאון ורצון עז וגדול לראות את עם ישראל ואת חיילנו היקרים נוקמים ברוצחים ובמסייעים להם מנה אחת אפיים. לצערי, אני לא רואה שזה כבר נעשה כמו שצריך וכמו שמגיע להם. ובנתיים מה עליי לעשות כדי להתמלא כוח לתקן את העוולה שנעשתה? כיצד יוצאים מתחושות האבל, הדיכאון והעצבות מסיומה של פרשה כ"כ עצובה וכואבת של החטופים?


'''תשובה:''' קודם כל, למה לצאת מן האבל? זה באמת עצוב ואנו מתאבלים. זה כאילו אדם מוותר על שבעה, ואומר: אני רוצה לשכוח מהאבל על אבי, אשתי, בניי. 

דבר שני, לא ברור שהממשלה והצבא לא עושים מה שצריך. ממה שאני שדוּוחנו כן עושים מה שצריך. על כל פנים, אפילו אם זה נכון שלא עושים מה שצריך, צריך הוכחות לכך. אי אפשר להאשים בלי לדעת. 

דבר שלישי, כמובן אנו רוצים עבור עם ישראל לשבת בשקט בארצו, אבל צריך להיות קצת ריאליסט, יש לנו 350 מיליון אויבים מסביב ועוד כמה מיליונים בפנים. ומאז שיבת ציון נרצחו לנו לא שלושה אלא 23,000 בטרור ובמלחמות. ודאי אלה שלושה נערים לא יותר יקרים מה23,000. כולם יקרים! אלא כל עם שבונה עצמו לוחם ונופלים חיילים. ומה שהיה עצוב באמת הוא אם לא היינו יכולים לעשות שום דבר. מה שעצוב הוא כשאני נולדתי היו צריכים להחביא את התינוק כדי שלא יגיע למחנה השמדה, אך ששה מיליון הגיעו למחנה השמדה. זה דבר אחר לחלוטין. אבל עם חופשי שלוחם בארצו, זה מה שחיכינו אלפיים שנה. ובאמת טרור אין לו כוח. הערבים מפחדים ממנו כבר ארבעים שנה, ולכן עוסקים בטרור. טרור הוא מלחמה פסיכולוגית. לפי התגובה שלך, הם מצליחים במלחמה הפסיכולוגית, אף על פי שבפועל אין להם שום כוח. וב"ה צה"ל פועל בגבורה ובעוצמה. 

חזק ואמץ.


*פורסם בשאילת שלמה 344

[[קטגוריה: מאמר]] [[קטגוריה: צרות וקשיים (מאמרים)]] [[קטגוריה: אקטואליה (מאמרים)]]