שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

התורה והמדינה (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־11:06, 18 ביולי 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (Maale העביר את הדף התורה והמדינה ל־התורה והמדינה (מאמר) בלי להשאיר הפניה)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

התורה והמדינה

שאלה: מי קובע בעניין עקירת ישובים, הרבנים או הממשלה? הצבא או רבש"ע?

תשובה: כיוון שאנו מפחדים מלשון הרע, לא נדון בפרטי העניין, אלא בשאלות העקרוניות. נעיר שלוש הערות:

א. עצם השאלה הזאת גורמת בכי! המצב הזה שיש מריבות בין יהודים הוא דבר שלא ייאמן, אנו חייבים להסתדר יחד. אנו חכמים, מוכשרים, רציניים ומצפוניים, אז אין סיבה שלא נדע להסתדר יחד. לא יתכן שנריב. איננו יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה, יש לנו אויבים מסביב השמחים בנפילותינו. אויבים מסוכנים - 300 מליון ערבים מבחוץ ולא מעט ערבים מבית. אנו חייבים להיות חברים טובים אחד של השני. גם אם לא היו לנו אויבים הייתה חייבת לשרור בינינו אחוות אחים ואהבת ישראל, אז קל וחומר כשיש אויבים.

קיים שיר של ש. שלום, שקראתי בגיל 11, על חיי החלוצים, בשם "זכריה": 'אוי לי כי ראיתי אח אוכֵל אחיו \ ואויב עומד בשער \ וכל הבית מתמוטט בריב \ נישא בסער...' בית אחרון: 'מי יתן בשרי ללהבה \ מי יתן דמי מעין נובע \ להשיב אחים לאהבה \ להחיות עם גווע...'

חילוקי דעות זה משהו אחר. יש חילוקי דעות בין אביי ורבא, בין בית הלל ובית שמאי. אך צריך לזכור שבית הלל ובית שמאי היו ידידים- התחתנו זה עם זה, השאילו כלים זה לזה. כך זה בסדר. אך לא להצליח להסתדר יחד, זה לא יתכן. מרן הרב קוק כתב מאמר בשם 'על חילול הקודש' ושם הוא כותב שיש המון דברים הנעשים בארץ ישראל שגורמים לו עגמת נפש, אך הכי חמור זה המריבות בינינו. כיוון שנחרבנו בגלל שנאת חינם - ניבנה בזכות אהבת חינם. אינני יודע מי אשם, לכן נאמר: כולנו אשמים! איננו מחפשים אשמים, אין לנו מה לעשות עם אשמים. אנו מחפשים כיצד לרפא, זהו מצב לא בריא. גם הרופא אינו מתעסק במציאת אשמים. עבודת הרופא היא לרפא, להקדים רפואה למכה, בכל דבר ודבר.

הדבר נכון לא רק לגבי פרשה זו אלא לגבי כל הפרשיות בארצנו הקדושה – צריך למצוא נתיבים להסתדר יחד. זה כמו שבני זוג צריכים ללמוד להסתדר יחד, ואם לא, מי שישלמו את המחיר אלו הילדים. כל הזמן אני פוגש בני זוג שרבים ביניהם. אינם מודעים לנזק שהם גורמים לילדיהם. כך גם בענייננו, אם יש מריבות בין אנשים חשובים, מנהיגים, מי שמשלמת את המחיר זאת האומה. האומה ניזוקה מזה ומרגישה רע מאד.


ב. נתייחס לעקירת ישובים, גירוש יהודים וכן הלאה.

יש אומרים: "אסור להשתמש בצבא, אין לערב צבא בפוליטיקה, לכן המשטרה תבצע את הפינוי". זה מזכיר סיפור שמספרים יהודי רוסיה. היה כנס של המפלגה הקומוניסטית. קם סטלין, שהיה יושב ראש, והציג את סדר היום: "אני מגיש להצבעה שני עניינים חשובים. האחד – גירוש כל היהודים לסיביר. השני – גירוש כל הג'ינג'ים לסיביר". קמו אנשים וקראו: "מה פתאום! למה לגרש את כל הג'ינג'ים?!" אמר סטלין: "הבנתי. לגבי הנושא הראשון יש לנו קונצנזוס, אין צורך בהצבעה. אם כן ניגש לדון בנושא השני..."

כלומר, הדיון הוא האם זה נכון להכריח לפנות ישובים או לא, האם צריך לשלוח צבא או משטרה - על זה הדיון! אך על העובדה שמפנים ישובים אין ויכוח, על זה יש קונצנזוס! אך הרי זאת הבעיה. הבעיה המרכזית אינה אם אני מפנה או חברי. ודאי שזאת בעיה, בעיה הנוגעת לעולם הבא שלי. אך קיימת בעיה חמורה הרבה יותר, הנוגעת לעולם הבא של מדינת ישראל וכלל ישראל - האם מותר לפנות ישובים?!

זאת השאלה הקשה. והתשובה לשאלה הזאת עדיין לא ברורה לעם היושב בציון. אף על פי שאנו פה יותר משישים שנה, עדיין מעלים על הדעת אפשרות לעקירת ישובים. זה לא ייאמן! אין בכל ההיסטוריה העולמית דוגמא לעם שמגרש אזרחים משטח של מדינתו ומוסרה לזרים.

לפעמים מראיינים אותי רשתות תקשורת מחו"ל, וכיוון שאני חושש שבעריכה יסלפו את דבריי, אני עונה במילה אחת. הם שואלים: "כבוד הרב, האם בשביל השלום אתה מוכן לוויתורים טריטוריאליים?" - אם זה בלגי אני אומר: "וָלוֹנים!" הרי הבלגים לא יתנו את ולונים. אם זה צרפתי אני אומר: "אלזס!" אם זה ספרדי אני אומר: "בסקים!" וכן הלאה...

אם כן זאת מחלה, זה בלבול! רבינו הרב צבי יהודה כתב, שהנכונות של העם היושב בציון, שחזר לאחר אלפיים שנה לארצו, לוותר על חלקים מארצו לטובת אחרים – זהו שיגעון שמקורו בשואה. בשואה שיגעו ורצחו לא רק את הנספים והניצולים, אלא את כולנו הפכו למשוגעים וחולים. בלבלו אותנו, החלישו אותנו, שברו בנו חלק ניכר מבטחוננו העצמי, עד שאיננו יודעים אם הארץ הזאת שייכת לנו ואנו מוכנים להתחלק בה עם אויבינו.

לכן כל עיקר הדיון הוא השכנוע, בזה צריכים להתרכז. אין דבר כזה לתת חלקים מארצנו לעם אחר, או למי שרק מכנה את עצמו "עם". לָמה? כי זו ארצנו! לא כבשנו ארץ זרה. את ארצנו כבשנו ושחררנו, ועוד נשארו לנו המון מקומות לשחרר. זה מזכיר את מה שכתוב בספר חשמונאים, ששמעון החשמונאי אמר לאנטיוכוס: "לא ארץ נכריה לקחנו, לא באדמות זרים משָלנו, חזרנו אל נחלת אבותינו אשר גורשנו ממנה בלא משפט בידי אויבינו". דבר זה היה נכון אז, הוא נכון היום ויהיה נכון עד עולם. לא כבשנו את תימן או את לוב, שבנו לנחלת אבותינו שגורשנו ממנה בכח הזרוע, ועל זה צריך להקדיש את כל המאמצים – להסביר, לשכנע וללמד, ומתוך כך להטות את כל המדיניוּת.

אם נפעל כך, אז ממילא תיפול גם השאלה השניה: מי יעשה גירוש – הצבא או המשטרה? תשובה: אף אחד, כי לא יהיה גירוש!


ג. אם יש 'מחלוקת' בין רבש"ע לבין הצבא, ודאי שההלכה כרבש"ע. אם יש 'מחלוקת' בין התורה לבין הממשלה, ודאי שההלכה כתורה. אך עצם השאלה מוטעית - אין מחלוקת! רבש"ע הוא לא נגד הצבא. אדרבה, רבש"ע אומר: "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל" (במדבר א ג). רבש"ע הוא שאמר שצריך להקים צבא. לא שייך לעשות חילוקים ולומר: "למי אתה, לנו או לשונאינו? לרבש"ע או לצבא?". ברור שאם יש מחלוקת בין התורה לממשלה - התורה צודקת ולא הממשלה, אך אין מחלוקת. ואם ישנה – זו אי הבנה. התורה אינה באה להחליף ולדכא את המדינה, אדרבה, היא באה לרומם את המדינה. כותב מרן הרב קוק: "הקודש איננו חֵפץ דוחה חפצים (חֵפץ הכוונה לרצון) אלא חֵפץ מצחצח חפצים, מרומֵם חפצים". אין ניגוד בין התורה והמדינה, אדרבה, מתוך החיבור לתורה - המדינה מתרוממת, מתחזקת. זה בדיוק כך גם בנושא שלנו - לא שיש מחלוקת בין טובת התורה לטובת המדינה, אלא זו טובת המדינה לא לעקור ישובים. זו טובה לאומית, טובה כלכלית וטובה בטחונית. אין כאן מחלוקת, אלא יש אי הבנה. לכן צריך לשבת, צריך לברר.

יש טענה האומרת שהכסף של המדינה הולך להתנחלויות במקום לשכבות הרווחה. להיפך, דירה בעיר הרבה יותר יקרה מדירה ביש"ע. בדירה בעיר יש צפיפות, אין לילדים היכן לשחק, אך ביש"ע יש בניה כפרית, יש מרחבים. החרדים הקימו ערים ענקיות ביש"ע: ביתר, עמנואל, קרית ספר, תל ציון. יש פתרון למיעוטי יכולת, אין סתירה.

היחס בין התורה למדינה, הוא כיחס שבין הגוף לנשמה. אם הגוף נופל - הנשמה נופלת, וכן להיפך. זה הולך יחד. עלינו להקדיש את כל המאמצים להראות שזה היינו הך. בהמשך להערה הראשונה, לא רק היהודים צריכים להסתדר יחד – האידאות צריכות להסתדר יחד, האידאה של התורה והאידאה של המדינה צריכות לעשות שלום ביניהן. ככתוב: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". רבש"ע, שעושה שלום בין המלאך מיכאל והמלאך גבריאל, מלאך של אש ומלאך של מים – הוא יעשה שלום עלינו, בין 'יהודי של אש' לבין 'יהודי של מים', כי הכל בא מרבש"ע – המדינה, הצבא והתורה, ואם בשורש הכל אחד, זה מוכרח להסתדר.

איננו חלילה בעד הפרדת דת ומדינה, איננו בעד "כיפוף ידיים" בין התורה והמדינה. בדיוק כשם שאיננו שואלים מי יותר חזק - אבא או אמא. הרי ברור שהם בשר אחד, "והיו לבשר אחד" (בראשית ב כד), אומר רש"י – בוולדות, בילדים, אומר הרמב"ן – באהבה, בדבקות (שם), שני הפירושים הם היינו הך.

התורה והמדינה הם דבר אחד. התורה רוצה מדינה והמדינה רוצה תורה, נשמה. ולכן השאלה הזו 'מי יותר חזק?' אינה נכונה. כמו שלפעמים אומרת הגמרא: "לא קשיא" - אין קושי. כך גם כאן, אין קושי. נדמה לך שיש קושי, בגלל אי הבנה עמוקה. יש אי הבנות ופחדים. אנשי התורה מפחדים מהממשלה ומהצבא, והממשלה והצבא מפחדים מאנשי התורה. שניהם טועים, פוחדים פחד שוא.

יש משל המתאר מהו פחד שוא: היה פריץ שהשׁתכר ומתוך שכרותו אמר לחברו: "איוָן, בשבוע הבא אנו נפגשים לקרב דובים, הדוב שלי מול הדוב שלך ונעשה על זה הימורים, מסכים?" – "מסכים!". הפריץ חזר לביתו, פג יינו והוא נזכר שאין לו בכלל דוב. קרא למשרתו היהודי: "מושק'ה, לך לשוק, קנה פרווה ואתה תהיה הדוב שלי!" נבהל המשרת: "אבל אדוני הפריץ, אינני יודע להיות דוב..." –"שתוק! אתה תצליח". –"הדוב יאכל אותי, יהרוג אותי!" –"אם לא תשתוק אגרש אותך, את אשתך ואת ילדיך!" בלית ברירה התחפש המשרת לדוב. הגיע השעה והנה הוא עומד שם, רועד מפחד, כולם הימרו עליו שינצח. כולם מעודדים אותו בקריאות, דוחפים אותו קדימה, וכך הוא מוצא את עצמו עומד מול הדוב, קרוב קרוב. הוא הבין שהגיעה שעתו האחרונה, וצעק: "שמע ישראל!" הדוב ממולו ענה כנגדו: "ד' אלקינו ד' אחד"...

נלקח משאילת שלמה 171