שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

התגברות על משבר (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

התגברתי

[הרב שלמה אבינר]


שאלה: כיצד מתגברים על משבר, הן משבר אישי, הן משבר לאומי?


תשובה: ההגדרה של משבר היא - תופעה בניגוד לרצוני. אך כל החיים זרועים משברים. כך בנה ריבונו של עולם את עולמו. הפסיכולוגים מכנים אותם אתגרים ואנו מכנים אותם ניסיונות. הרמח"ל מזהיר בתחילת ספרו מסילת ישרים שהחיים מלאי ניסיונות ותפקידו של האדם להתגבר עליהם, אז יזכה להיות בן חיל (פרק א). אך כיצד?

על פי רוב, האדם עובר חמישה שלבים:

1. הכחשה. האדם מסרב לקבל שקרה משהו רע. למשל, ילד קטן שאביו נהרג בתאונה מסרב לקבל עובדה זו, והוא מחכה שאבא יחזור. הוא אפילו מתעניין אם בקברו לא קר לו או משעמם לו. זו התגובה הראשונית של האורגניזם האנושי הבריא שלוחם בעד החיים. אין להיבהל מכך, בתנאי שאין זו תופעה מתמדת.

2. כעס, האשמה. אחרי שעומדים מול המציאות המרה, מתפרץ כעס, וכמובן הוא פונה אותו כלפי מישהו. למשל הילד הקטן מאשים את אמו במותו של אביו, או את המשטרה או את ריבונו של עולם, או את עצמו. המתנחל האידיאליסט מחפש אשמים שונים לגירוש מגוש קטיף, כדי שיוכל להפנות כלפיהם את זעפו, ואז ינוח לו ויירגע. אך אצל האדם הבריא גם שלב זה חייב לחלוף, כאשר יבין שהאשמתו אינה אמת, וכאשר יבין שאינו מרוויח ממנה דבר. לו היה הכעס מקים את המת לתחיה, היה מקום לדון, אך הוא אינו מועיל במאומה, אלא גורם לאדם סבל נוסף, ואז האדם חדל מעמדתו התוקפנית כלפי הזולת, כלפי ריבונו של עולם או כלפי עצמו, אך פתאום הוא ניצב ללא הגנה מול החידלון הנורא.

3. אבל וייאוש. זה השלב הקשה ביותר. כי בשלב ההתכחשות, כביכול הבעיה אינה קיימת. ובשלב הכעס והאשמה, האדם לוחם, ובמלחמה יש חיים. עתה באבל יש ריק, תהום, מחיקה. אך גם האבל הוא סוף סוף תגובה בריאה של האדם שאינו מסכים להתייחס אל אותו חידלון בשיוויון נפש. העיקר לא להיות שקוע בו עד אין סוף. למשל שלושה ימים לבכי, שבעה ימים להספד, שלושים יום או שנה לאבל. וכן ד' אומר לשמואל הנביא: עד מתי אתה מתאבל אל שאול? (שמואל א' טז א). וכן אחרי חורבן בית שני היו חסידים שלא רצו לאכול בשר ולשתות יין, אמר להם רבי יהושע: שלא להתאבל כלל אי אפשר, אך גם להתאבל יותר מדי אי אפשר, לכן ישאיר אדם בביתו אמה על אמה בלתי מסוידת ועוד כדומה ודי בכך (בבא בתרא ס ב).

4. התגברות והסתגלות. אולם האדם מבין שהוא חייב להמשיך לחיות, שגם אחרי החורבן יש חיים; שעליו להסתגל אל המצב החדש ולבנות אורח חיים ואיזון נפשי חדש לאור התמורות. אדם צריך עיניים לפנים ולא לאחור. לא להסתכל אחורה פן יהפוך לנציב מלח, אלא קדימה, ולבנות שוב את העולם ההרוס כפי אפשרותו. מן האבל והייאוש לא יצמח שום טוב אם יתמיד בו. הייאוש הוא הדבר המסוכן ביותר לאדם. הוא יצר רע נורא ואיום המכלה כל חלקה טובה. לכן האדם אוזר כוחותיו, מבצע ספירת מלאי ומתארגן מחדש על בסיס חשבוני. ביתו עלה באש - עם האבנים שנותרו הוא בונה לעצמו בית קטן יותר ובו הוא מכניס את הרהיטים ששרדו. ומעשה באדם שחלה בשיתוק ורותק לכסא גלגלים. אמר: קודם יכולתי לעשות 10,000 דברים, עתה רק 9,000.

5. התעלות. ובכל זאת, גם אחרי ההתגברות וההסתגלות מקנן צער בלבו של אדם: למה עברתי את כל זה. גם לו חזרתי לאותו מצב למה ריבונו של עולם עולל לי כל זאת. והתשובה היא: כדי שארוויח משהו, משהו טוב שיוצא מן הרע, אור מן החושך, מתוק מן המר. זאת תשובה שהאדם חייב לתת לעצמו מתוך אוצר כוחותיו הפנימיים: מה הוא הרוויח ממותו של יקירו, מאובדן פרנסתו, מעקירת גוש קטיף, ומן הגלות הנוראה והשואה. מובן מאליו, שככל שהמחיר גדול, הרווח חייב להיות גדול. אפילו מן הדבר הכי קשה שבחיים, בהיותו הפך החיים, כלומר המוות, יש לחיים להרוויח הוד והדר, משמעות וקדושה (עין איה, ברכות פרק ה אות טו). שום דבר אינו לשווא, הכל שייך לסדר ההנהגה האלהית, הכל לטובה.