שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

הבדלים בין גרסאות בדף "השמחה כיצד (מאמר)"

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

(יצירת דף עם התוכן "[הרב שלמה אבינר] '''טבעיות השמחה''' מרן הרב קוק זצ"ל מלמדנו "כי השמחה היא לאדם טבעית". "האדם ב...")
 
 
שורה 60: שורה 60:
 
לא זכינו להכיר את מרן הרב זצ"ל, "אביהן של ישראל, מורה הדור והדורות", כלשון רבנו (לנתיבות ישראל א, סה). אך זכינו לפגוש בחרדת קודש את רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, השליח האלהי המיוחד להופעת אור התורה והקדושה בתוך הדור והדורות של תקומת העם בארצו בעצמאותו המדינית והרוחנית. רבנו תמיד היה שמח, בשמחה פנימית טהורה ומאירה, ויחד עם זה מלא כובד ראש ורצינות נוראה.
 
לא זכינו להכיר את מרן הרב זצ"ל, "אביהן של ישראל, מורה הדור והדורות", כלשון רבנו (לנתיבות ישראל א, סה). אך זכינו לפגוש בחרדת קודש את רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, השליח האלהי המיוחד להופעת אור התורה והקדושה בתוך הדור והדורות של תקומת העם בארצו בעצמאותו המדינית והרוחנית. רבנו תמיד היה שמח, בשמחה פנימית טהורה ומאירה, ויחד עם זה מלא כובד ראש ורצינות נוראה.
  
 +
==
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
 +
==
  
 
[[קטגוריה: מאמר]] [[קטגוריה: עבודת המידות (מאמרים)]]
 
[[קטגוריה: מאמר]] [[קטגוריה: עבודת המידות (מאמרים)]]

גרסה אחרונה מ־12:39, 17 ביוני 2018

[הרב שלמה אבינר]

טבעיות השמחה

מרן הרב קוק זצ"ל מלמדנו "כי השמחה היא לאדם טבעית". "האדם בטבע עומד לאהוב את החיים ושמחתם" ושעליו להשמר מגורמים המשביתים שמחה זו (עין איה שבת פ"א,ל).

בכך הוא מלמדנו שני דברים: לא רק ששמחה היא טבע האדם, אלא שזהו טבע טוב שיש לשמרו. זאת מנין לו?

התשובה פשוטה: מדות טובות הן מצוה של תורה, כדברי הרמב"ם: "מצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר:והלכת בדרכיו" (הלכות דעות א, ה). ואחת המדות הטובות היא שמחה, כדברי הרמב"ם: "לא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות" (שם ד).

נמצאנו למדים שכמו כל מידה, גם בשמחה יש להשמר משכרון הפרזה המהרסת את התום הפנימי. כדברי מרן הרב: "כי שלוות צדיקים הפנימית היא מחוברת תמיד עם תם דרכם וטהרת לבבם", בניגוד למה שאדם "יוכל למלא ריקניותו על ידי סערת החיים החיצוניים, בשחוק עליזים ומשתה שמנים" (עין איה שבת פ"א,לח)


שמירה מהפרזה

לכן, מסביר מרן הרב זצ"ל שבית שמאי מסרו נפשם כדי שבעם ישראל לא יהא גיל כגיל העמים (הושע ט,א) ובזה נפסקה הלכה כמותם. ויש בזה חילוק בין התענוג ובין השמחה. באופן כללי, "לא כל העם יכולים להיות חסידים ואנשי קודש" עד שכל מעשיהם יהיו קודש. לכן לא רצו חכמינו להכביד על המון בית ישראל שלא יוכל להתענג במאכל ומשתה וכדומה גם שלא במקום מצוה וקדושה (עין איה שבת פ"א, עו).

אך לגבי השמחה, שונה הדבר, לא רצו חכמינו "שישראל כעמים ישמח בימי חול כימי מועד על יין ושכר ושחוק משחקים והוללים", "שלא לשמוח אל גיל כעמים בהמון ופומבי" (שם עז).

אמנם הלל סבר ש"ראוי להכיר את יסוד השמחה ההמונית כאחד מצרכי החיים המוכרחים עד שאין לבצרה (=להגבילה) ולצמצמה רק בתכליות ותעודות רמות" (שם עח). אך בית שמאי סברו שלא "החיים המקולקלים בשוק" הם שיקבעו, ו"שאי אפשר כלל להנהיג באומה חיי שמחה של טהרה ושל תעודה קדושה". אין להכנע לחיים ואין לקבוע את האמת של תורה על פי השוק. "חלילה שישפיעו החיים שחוץ לבית המדרש בקלקולם על כח חיתוך ההלכות" (שם עט).

"הלל איש החסד, ראה את החיים כולם בצדם הטוב. גם את הנפש האנושית", ולכן לדעתו "לאיש ישר...לא תזיק השמחה המתרחבת. ישמח ויעלז, ירנן וירעע, כרב לשמחתו ייטב לבו". אבל שמאי לקח בחשבון שיש "בנפש האדם גם כן הצד הרע, הכח המתפרץ לבלע כל קודש". אם נתיר לאדם את "השמחה המתרחבת...הנה שחוק וקלות ראש מרגילים לערוה (אבות ג,יג), השמחה תפרוץ גבולות ואחריתה תוגה... ותמעיט הדרת מדות הקדושה והצניעות". "שמאי הכיר יפה גם כן את הצדדים הרעים שיש בנפשות...הציג את צדדי המגרעות שנקלטו בעוונינו גם בישראל ואיך הם צריכים ביותר שמירה מכל קלקול ופריצות גדר". הלל שמע את הדברים, "לא מצא און להתנגד", "ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים" (שבת יז), כלומר "כפף את מידתו הנוחה והטובה למען האמת הברורה שבמציאות" (עין איה שם פ).

לבסוף "גזור שמאי והלל ולא קבלו מהם, ואתו תלמידי [=הביאו תלמידיהם] גזור יקבלו מהם" (שבת יז). בדורם עדיין היו באומה עוז וגבורה ולא יכלו עדיין לתפוס למה הגבלות אלו הכרחיות. אבל הלל ושמאי צפו את המצב מראש. "אבל הצעתם הועילה, כי אחר כך בימי תלמידיהם, שהדורות הלכו וחסר ותוקף הממלכה ירד גם כן, עד שנפקחו העיניים לראות כי לא כעמים בשמחת החיים העליזים החומריים יתפאר ישראל, ולעומת זה נתגלה באופן בולט, צדדי החסרון שהשמחה הגסה פועלת על יסוד המוסר הישראלי" (עין איה שם פא).


אושר השמחה העדינה

אך בל יחשוב אדם שבגלל זה הוא הפסיד, שהרי, בכלל, השמחה החיצונית, לא שמחה אמיתית היא, אלא שמחה כוזבת היא. לעולם, שמחה אמיתית, פנימית היא. כותב מרן הרב זצ"ל: "לא יחשק לב אדם הישר לרדוף אחרי הצלחה, ששמחתה היא רק חיצונית. לעין הרואה מבחוץ ידמה, שיש שמחה בלב שוכן בארמונות מרווחים, ומרבה חגים ושאון עליזים, אבל באמת הלב ריקן". "הידיעה הפנימית שבקרב נפשו, שחייו הם אפס ותהו, שמאומה לא ישא בעמלו, שאינו עושה טוב ואינו מועיל בחייו והצלחתו, לא לעצמו ולא לעולם, הרעיונות הללו יגזלו השמחה התמידית האמיתית מאלה המתמכרים להצלחה החיצונה" (עין איה שבת פ"ב אות א)

השמחה העדינה ש"אינה לשמחת החיים ההדיוטית, אל יחשוב הטועה כי השקפה כזאת גורמת לסגור את דלת הרחבת תענוגי החיים". אדרבה, "מי ששמים כל מגמתם התכליתית בדברים המגושמים לבדם, לא יוכלו להתרומם אל קדושת הרעיונות ולשמח שמחה עדינה בחייהם, ובמלאת ספקם והזקנה תכביד עליהם ידה, ימצאו עצמם מבוהלים ודעתם מטורפת" (שם אות כט)

כך הוא ההמון, "הלא יבור לו על כרחו דרך בחייו, והחיים הם מלאים בחוגו הפכים וניגודים, הם סואנים וסוערים והנפש מלאה תנועות והתרגשות, שמחה ועצב, כעס ורצון". ולצערנו, "ירדו מזה מדחי אל דחי" (שם אות ר).


השמחה השקטה והתדירית

על כל פנים, כאשר היא במידתה הנכונה, "השמחה ראויה וצריכה להיות נמצאת בטבעו של אדם תמיד" (שם צה), וזאת השמחה השקטה כפי שראינו בהתחלה. "שני מינים יש בעונג ואושר, המין האחד הוא המורגש בנפש באופן מתון, ממלא אותה קורת רוח ותקוה טובה, אבל אין עמה רעש והמיית חיי שמחה והרגשת עונג עמוק ומרעיש. ויש מין עונג שבא אל הנפש בשטף וחזקה וממלא אותה עז ועליזת ששון בהרעשה" (שם צז).

לכן "אפשר שיפלו בהם שני מיני טעויות רחוקות זו מזו בקצוותיהן". הטעות האחת היא לתת לשמחה להתפרץ על פי טבעו הפרוע של האדם, אשר עליה נאמר: "ולשמחה מה זו עושה" (שבת ל). הטעות השניה היא הפוכה, "להדריכו ההיפוך ממה שהוא עליו מוטבע" ועל שמחה זו נאמר: "ושבחתי אני את השמחה" (שבת ל) (עין איה שם צח)

מצד אחד, יש להזהר מן "הצהלה והשמחה הילדותית...כי החיים והשכל יטפחו על פניו ויאמרו לו: לשמחה מה זו עושה. החשבון שעליו נוסדה הצהלה הילדותית הלא הוא כולו שקר ותוהו,הדבר הנוצץ מרחוק ממראה עליזת החיים החיצונית, יאמת הבירור האמיתי את שקרו".

מצד שני, "השמחה היא אחת מהנטיות הטבעיות לאדם, האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עלז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה."

"על כן אמר: ושבחתי אני את השמחה, כלומר השמחה הידועה והטבעית לאדם בעצם טבעו" (שם צח)


לימוד בשמחה

וכן "השמחה וטוב הלב בדרישת התורה היא נאותה מאוד למצב הנפש, וראוי הוא לפי זה שתמיד יהיה העסק בתורה שעשוע לנפש ושמחה ללב. אמנם עלינו שלא לשכח כי כבר אין אנו מוצאים את האדם על פי טבעו הטהור האמיתי", אלא, "נקשרה בלבבנו אוולת וחושך של הוללות וכל חמדת עין חיצונה". לכן בראשית דרכו הלימודית של האדם, ימצא קשיים, ועליו לזכור ש"אדם לעמל יולד" (איוב ה ז). ומכאן להדרכה חינוכית חשובה: "על כן נואלו מאד אותם שרוצים לעשות את כל מדרגות הלימודים גם כן לתלמידים הצעירים והמתחילים בערך של שעשועים". לא מיד תבוא השמחה, "אף על פי שיפה נעים ונאות מאד מצב השמחה, מילוי הרצון והשעשוע, בדברי תורה וחכמה, אמנם חלילה להיות בהולים על העונג הזה, שהוא הצד החיצון של החכמה". "השמחה והעונג... מתנת אלהים זאת אינה נתונה כי אם לאותם שכבר יגעו הרבה". "וזוהי חובת המתחיל… לדעת שהוא צריך להגיע אל התוך, אל העומק שבתורה, ושעבורה צריך הוא להיות מוותר הרבה משמחת לבבו ועינוגיו הטבעיים" (שם קא).

"התלמיד המתחיל, עליו לקבל את העול ולהכיר ערכו כי עדיין לא בא למדה זו שתהיה לו דעת התורה ודרישתה לשעשוע, כי אם ליגיעה" (שם קב).

וגם "הרב עצמו אף על פי שמדת השמחה נאותה לו שהיא מרחבת את נפשו...גם לו נצרכת אותה המדה של כובד ראש" (שם קג).


רבנו

לא זכינו להכיר את מרן הרב זצ"ל, "אביהן של ישראל, מורה הדור והדורות", כלשון רבנו (לנתיבות ישראל א, סה). אך זכינו לפגוש בחרדת קודש את רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, השליח האלהי המיוחד להופעת אור התורה והקדושה בתוך הדור והדורות של תקומת העם בארצו בעצמאותו המדינית והרוחנית. רבנו תמיד היה שמח, בשמחה פנימית טהורה ומאירה, ויחד עם זה מלא כובד ראש ורצינות נוראה.

==




























==