שיעורי הרב שלמה אבינר

כתב הרב שמואל גריינמן: בשנת תרצ"ג, כאשר צורר כל היהודים באשכנז (היטלר ימ"ש) עלה לגדולה ולקח את רסן הממשלה בידו, נשאל הח"ח ע"י אחד מראשי הישיבה בראדין, מה יהיה גורלם של אחינו במדינות אשכנז ופולין, אחרי אשר הרשע הצורר הכריז בפומבי על מטרתו להכחיד את שם ישראל חלילה. ענהו הח"ח, כי זה לא יעלה בידו. מעולם לא הצליח מאן דהוא לכלות ולמגר את כל עמנו, בכל ארצות פזורינו. כתוב מפורש הוא: "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית לב ט). הבין השואל כי הסכנה קרובה, והוסיף לשאול לתומו, אם ח"ו יעלה ביד הצורר להשמיד את יהדות אירופה, רוב מנין ובנין של עם ישראל, מי הוא זה איפוא המחנה שישאר לפליטה? ענהו הח"ח זצ"ל, שהוא כתוב מפורש בדברי הנביאים "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש"... (עובדיה א יז). הרב השואל יצא מאת הח"ח כשידיו רועדות על חורבנה של יהדות אירופה, ולבו היה נכון בטוח, כי ארצנו הקדושה תנצל, וחרב לא תעבור בה. וכן היה, תחילת מפלתו של רשע זה הייתה בהתקרבו לחופי ארצנו הקדושה, "ותגזר אומר ויקום". דברי הח"ח זצ"ל, שנאמרו עשר שנים קודם חורבן יהדות אירופה, נתקיימו. ארצנו הקדושה, עיני ד' היו בה להצילה משיני האריות (ספר חפץ חיים על התורה, פ' וישלח).

אכן, כך היה. מפלתו הראשונה של היטלר ימ"ש התרחשה בשערי ארץ ישראל. הגנרל רומל - 'שועל המדבר', הגיע לאל עלמין המרוחקת כמאה ק"מ מאלכסנדריה, ואמר: עוד ארבעה ימים אכנס לפלשתינה ואחסל את כל תושביה היהודים.

היהודים התפלגו לשלוש קבוצות: חלקם אמרו: נתחבא במערות מדבר יהודה עד שהגרמנים יתייבשו. חלקם אמרו: נתפלל, במיוחד על קברו של רבי חיים בן עטר, שיום השנה שלו – ט"ו תמוז, חל בערך באותו הזמן. חלק שלישי טען, נילחם. נקים ביצורים בכרמל, נתבצר שם ונילחם בגרמנים. נילחם, אע"פ שזהו קרב חסר סיכוי, כדי שלא נהיה "כשה לטבח יובל" (ישעיהו נג ז). נילחם בכבוד, כדי למות בכבוד כמו לוחמי גטו וורשה.

לבסוף, הגרמנים נעצרו ע"י הגנרל הבריטי מונטגומרי, שאמר לחייליו: הגרמנים עומדים מולנו, ביכולתם לנוע קדימה, או לנוע אחורה. אתם מתקדמים ויורים עד שאתם נופלים. אני מתכוון לזרוק את הגרמנים מהיבשת הזאת. כך היה, הגרמנים קרסו, נסוגו ונזרקו מהיבשת, ומכאן והלאה החלו ליפול עד למפלתם הסופית.

אנו שואלים שאלה תמימה: אם החפץ חיים אמר: "ובהר ציון תהיה פליטה", מדוע לא עלו לארץ ישראל? תשובה לשאלה זו ניתן להבין משאלה דומה ששאל האדמו"ר מסאדיגורא, נשיא אגודת הרבנים של אוסטריה, את מרן הרב קוק בערך באותם השנים: מה נעשה, היטלר עולה לשלטון וסכנה נוראה נשקפת ליהודים? ענה מרן הרב קוק: צריך לעלות לארץ. אמר האדמו"ר מסאדיגורא: זה בלתי אפשרי. אמר מרן הרב: "לא צריך לערבב בין קשיים ובין מניעות. מניעות הן בלתי אפשריות אבל מתגברים על הקשיים" (חוברת הראי"ה זצוק"ל מאת הרב שמואל ברוך שולמן עמ' נג). ברם, אנשים נבהלו מהקשיים, ולא עלו לארץ.

יש לציין שלקראת השואה, מרן הרב קוק קרא ב"הקריאה הגדולה" ליהודי הגלות לעלות לארץ, כמובא במאמרי הראיה (325-323). הוא לא קרא דווקא לעניין מצות ישוב ארץ ישראל, קדושת הארץ או סגולת הארץ, אלא על סכנת הנפשות הממשמשת ובאה: באו לארץ ישראל, אחים נעימים, באו לארץ ישראל, הצילו את נפשותיכם.

גם בדרשה "שופרות" (מאמרי הראיה 268), שדרש בראש השנה תרצ"ד בבית הכנסת החורבה בירושלים, אמר מרן הרב קוק: ישנם שלושה מיני שופרות בהלכה:

א. שופר מהודר – שופר של איל (שו"ע או"ח תקפו, א).

ב. שופר כשר – שופר של בעל חיים כשר, חוץ מפרה (שם).

ג. שופר פסול – שופר של בהמה טמאה, שמותר לתקוע בו אם אין שופר כשר, ובלבד שלא יברך עליו (עי' משנ"ב שם).

אמר מרן הרב קוק: כן הוא בדרך הגאולה:

א. השופר המהודר מסמל עלייה לארץ מתוך דבקות בא"י בגלל שהיא מצווה, וזו ארץ ד'.

"תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ לגאולתנו".

ב. השופר הכשר מסמל עלייה לארץ מתוך לאומיות ורצון להיות חופשיים בארצנו.

ג. השופר הפסול הוא השופר שהגויים תוקעים בו באוזנינו. הגויים הורגים בנו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה עד שנשוב לארצנו. על שופר כזה איננו מברכים כי "אין מברכים על הפורענות". בשופר זה תקעו עמלק, פיטלורה, ותוקע בו היטלר. פיטלורה היה רשע מרושע שעשה באוקראינה פוגורמים ביהודים בשנת תרע"ט, והרג כמה עשרות אלפי יהודים. בנס, פיטלורה הגיע לפריז, וסטודנט יהודי הרג אותו באמצע הרחוב. הוא נשפט ע"י שופט צרפתי וחויב בקנס של פרנק אחד, קנס על הפרעה ברשות הרבים..

גם הגרי"ד סולוביצ'יק, נשיא המזרחי בארה"ב, אומר בס' חמש דרשות (במאמר ויחלום יוסף חלום): כאשר באתי לאמריקה, באתי בתור איש 'אגודה' כמו סבא, הרב חיים מבריסק. הרב חיים מבריסק לא היה רק הסבא של הגרי"ד, הוא אבי כל השיטה, כל התורה. הרב חיים היה ב'אגודה', נגד שיבת ציון ותנועת תחיית האומה בארצה. הסביר הגרי"ד: מה שאני בעד, זה לא בא בפתאומיות. לילה אחר לילה לא ישנתי מרוב מחשבות, ובסוף נעשיתי 'מזרחי'. אבל איני חולק על סבא. קיימים "שני דינים”: סבא חי לפני השואה, ואני חי לאחר השואה. אם הוא היה חי אחרי השואה, הוא היה נעשה 'מזרחי'. הייתי לפני השואה, והייתי אגודה, אך השואה הוכיחה שהמזרחי צדק במה שהם אמרו שמסוכן בגלות (עיין ס' נפש הרב עמ' פח הערה 28). אכן, בסוף התברר, שהגלות מסוכנת מבחינת פיקוח נפש, ואף מבחינת סכנת ההתבוללות. א"כ, למה הג"ר סולוביצ'יק לא אמר לעלות לארץ? משום שסבר שגם בארץ ישראל וגם בארה"ב מסוכן. לכן, הוא הציע לעשות כמעשה יעקב אבינו, ולחלק את השבטים. כלומר, קהילה בארץ ישראל וקהילה בארה"ב. לעומת זאת, מרן הרב קוק סבר שצריך לבנות את ארץ ישראל בלבד. הג"ר סולוביצ'יק היה גאון גדול בניתוחיו ההיסטוריים, אבל מרן הרב קוק לא היה רק מנתח את ההיסטוריה, אלא גם עושה היסטוריה יחד עם התנועה האדירה של שיבת ציון ובניין הארץ, וכלשון ספר אורות (לח): "קמה באחרית הימים תנועה חרישית מלאה אונים וחפצים, מלאה נגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים, וחושבת לחתור אל החוף לישועת ישראל".

כאמור, אין לערבב בין קשיים למניעות. היה קשה לעלות לארץ בשנת תרצ"ג, העלייה דרשה מסירות נפש, אך היא הייתה אפשרית. גם כיום, עלייה לארץ דורשת מסירות נפש, גם ישיבה בארץ דורשת הקרבה, אך זה אפשרי.

בהקדמת ס' אם הבנים שמחה כתב על עצמו הג"ר שלמה יששכר טייכטל, שהיה רב בהונגריה באזור מונקאטש: את עוונותי אני מזכיר, אני הייתי נגד שיבת ציון ובניין הארץ. וזאת למה? כי לא למדתי את הנושא, ולכן סברתי כמו כולם. הייתי ראש ישיבה ודיין והייתי עסוק. עכשיו אני מתחבא ויש לי זמן, למדתי את הנושא, ואני אומר: דברים שהיו בידי, טעות היא בידי. הוא מוסיף דברים חריפים, שכאשר רבנו הרב צבי יהודה היה שומע דברים כעין אלו היה מוחה בכל תוקף. ברם, הג"ר טייכטל כן אמר: הרבנים שמנעו מעם ישראל מלעלות לארצם, לא יוכלו לומר לאחר השואה: ידינו לא שפכו את הדם הזה (ע"פ דברים כא, ז). רבנו הרב צבי יהודה אסר להתבטא כן, ברם הג"ר טייכטל היה שם, והוא גם נספה בשואה.

אשרינו שעכשיו אנו בארץ, אנו מוגנים מפני אויבינו הקמים עלינו לכלותנו, ע"י שלוחו הנאמן של ריבונו של עולם - צה"ל.