שיעורי הרב שלמה אבינר

שאלה: אם אנו עכשיו במצב של מלחמת מצווה, למה אין סוגרים את הישיבה ומגייסים את כל תלמידיה?

הרב: במידה שיש צורך בהם למלחמה, החיוב מוטל עליהם כעל כולם כשווה. מעבר לזה יש מקום לבירור חשבון אמיתי עד כמה הכרחי הדבר, כמפורש בגמרא מגילה וערובין ורש"י שם, שאם לא עוסקים בפועל במלחמה, אין היתר לבטל תורה. כשאין איש הצבא עסוק ממש במלחמה, אין היתר לבטל תורה. לכן בעת שלא היו בני ישראל עסוקים במלחמה בפועל, אלא רק ארבו על יריחו, בא מלאך שר צבא ד' להוכיח את יהושע על ביטול תורה. בזמן מלחמה, במידה שהדבר הכרחי, בוודאי יש חובה להתגייס ולעסוק במצווה זו של תורה. אבל כשאין חיוב לשרת בצבא, אז חובה לחזור לישיבה לשקוד בתורה. גם בני הישיבה שייכים לצבא. כשיש מצב שמספר אנשים אינם מוכרחים להחזיק בנשק, אזי מכיוון שתורתנו אומנותנו, עלינו לעסוק בתורה. אבל כשיש צורך להשתייך לצבא - כל אחד מאיתנו לפי חשבון אינדיבידואלי - אז גישתנו היא חיובית. מי שהולך לצבא על פי צו של הרמטכ"ל, בוודאי אינו מנותק מדבר ד', על היותו מעוכב מלעסוק בתורה. אנו שייכים לכלל ישראל ולמדינה בלב ונפש. קיים מהלך של "צדיקים שאינם מאמינים" במעשה ד' ונפלאותיו על עמו ונחלתו. לעומתם אנו קשורים לעם ומסורים למדינה ולצבא, ויחד עם זה מסורים לתורה, ומתוך כך מתגלה חשבון מי ומי הולך לצבא. אין לאמר שהליכה ארעית לצבא היא ניתוק מישיבתנו. במשך זמן מה, לפי הצורך, משרתים שם, ואחר כך חוזרים לתורה ושקידתה.

שאלה: עכשיו יש מצב של חירום וחסרים חיילים?

הרב: האנשים העומדים בראש הצבא הם נאמנים ומסורים, ושוקלים את השיקול. אם יבואו בדרישה פרטית מפורשת שדרושים להם תלמידים אלה עכשיו מיד - אין ברירה וחובה ללכת. אבל עד לפנייה אישית מיוחדת, יש לברר את החשבון באיזו מידה זה הכרחי ובאיזו מידה אין זה כל כך הכרחי. אלה שיקולים דקים מאוד, וקיימים מצבים בהם אין הכרחיות בכל מאה האחוזים. הממונים על הצבא הם אנשים אחראים, ואם במידה מיוחדת ומצומצמת הם הסכימו שלא ללחוץ על אלה שתורתם אומנותם, אפשר להאמין להם ולסמוך עליהם.

שאלה: מה זכותם של בחורי ישיבה לשבת בישיבה וללמוד, בעוד אחרים נלחמים בחירוף נפש ומקריבים עצמם על קידוש השם בהגנת העם והמדינה?

הרב: בזה הלכה כשר הביטחון והוא 'הפרופסור לענייני צבא ומלחמה'. הוא סובר שאינו נחוץ כיום שבחורי ישיבה אשר תורתם אומנותם ילכו לצבא, על כן יש אפשרות של דחייה. באסיפה משותפת שהתקיימה עם שלטונות הצבא ביחס לפטור תלמידי ישיבה, אמרתי: אין פטור! אנו לא מנותקים מכלל ישראל. אין כאן שום פטור, ואיננו משתמטים אלא דוחים. וכן רשום באישורים עליהם אני חותם, שזו דחייה ולא פטור. יש אמנם כמה ישיבות המתנגדות לצבא באופן עקרוני. אצלנו אין זה כך, חס ושלום. אלא, קודם כל יש ללמוד כמה שנים בישיבה, לגדול בתורה ולהתחזק ביראת שמים, ואחר כך אפשר ללכת לצבא. אין זו תכנית כוללת לכולם, אלא חשבון פרטי על פי המציאות האינדיבידואלית של כל תלמיד. הצורך במלחמתיות אינו צריך לבטל את עניין "יגדיל תורה ויאדיר". אלו שתי מצוות כלל ישראליות, ויש לחזק את שתיהן. הגדלת התורה בישראל אינה סותרת את מצוות המלחמה, וגם לא את מצוות ההתנחלות. יש להבין בדעה ישרה שללימוד תורה יש ערך במובן הלאומי, והוא אינו פירוד וניתוק, ומשום כך יש מקום לדחייה. על כן ההתעניינות בצבא לא צריכה להביא רפיון בשקידת התורה, אלא אדרבה, לחזק את שניהם. יש צורך לבדוק אצל כל אחד ואחד לְמה ועד היכן הוא יכול להגיע בתורה ולהחליט בהתאם.

שאלה: עד איפה צריכה להיות השאיפה של תלמיד ישיבה?

הרב: כמובן לגדול בתורה ולהיות תלמיד חכם. חשוב כיום לעם ישראל ודרוש מאוד שיהיו הרבה תלמידי חכמים. יש צורך באנשי צבא ונשק, ולא פחות מזה יש להרבות באנשי תורה ואמונה. אמרנו ששתי מצוות מוטלות עלינו, להתגדל בתורה ולשרת בצבא כדי להציל מיד צר. לפי מצבנו, יש מקום לדחייה של כמה שנים, כדי שנוכל לישב ללמוד ו'לחטוף' תורה עד כמה שאפשר כדי להתגדל בה - על יסוד הסכם וסידור יפה בין הצבא והישיבה, מתוך הבנה שבגיל צעיר יש צורך להגדיל תורה ולהאדירה. כמו שאנו נאמנים למדינה ולצבא, כך אנשי הצבא מעריכים את תורתנו ואמונתנו. ראשי הצבא הבינו היטב - לעומת הקטנים שתמיד מקטרגים כמו בכל דבר - שהתגדלות זאת בתורה היא גם הכנה לצבא ולתפקידים אשר יטילו שם. אין לשכוח שלגוף הישראלי יש נשמה והיא התורה, ושניהם מהווים גילויים שונים של אותה חיוניות אלוהית. קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד.

שאלה: יש טוענים נגד דחיית השירות לבחורי ישיבה שהיא נותנת מקום למשתמטים?

הרב: זו טענה לא עניינית, בלי אחיזה ממשית. איננו מדברים כאן על משתמטים בשקרנות, אלא במי שתורתו אומנותו ויכול להוסיף לאומה כוחות רוחניים ותרבותיים חשובים.

שאלה: יש טוענים שיש בכך חילול השם בעיני אנשים 'חילוניים'?

הרב: יש צורך להסביר להם בכל תוקף ועוז את הערך של בניין מספר רב של תלמידי חכמים, גדולי תורה, עבור עם ישראל. כל הדיבורים האלה הם דיבורים של חולשה, שאינם מוסיפים שמירת הלשון. אדרבה, ביטול תורה הוא חילול השם, וקידוש השם הגדול הוא להגדיל תורה ולהאדירה! צריך אומץ להסביר לאנשים המכונים לא_דתיים, כמה נחוץ וחיוני שיהיו אנשי תרבות בישראל.

שאלה: לא כל אחד מוכשר לשכנע?

הרב: אז מה כלל ישראל אשם בכך? צריך למצוא אופנים נכונים להגיע להבנה משותפת. מתוך התחזקות בלימוד תורה ימצאו כוח לשכנע. ברוך ד', יש יחסים טובים ונעימים בין הצבא לישיבה, מאז ראשית הקמת המדינה עד עצם היום הזה. ראשי השלטון הבינו שיש צורך בתורה בשביל עם ישראל וארץ ישראל. בממשלה ובצבא, יש מוחות מצטיינים הדואגים לצבא, והם 'פסקו הלכה', שהצבא לא יהרס ללא בחורי הישיבות. הסדרים אלו בין הישיבה לצבא נקבעו בישרות ובאמיתיות ולא ישתנו, בעזרת ד'.

כפי שהזכרנו, יש כאן שתי מצוות גדולות ואמיתיות אנשי צבא - חיוניים, וגדולי תורה - חיוניים לא פחות. כל קיצוניות אינה צודקת; לתבוע מתלמידי הישיבות ללכת לצבא? חס ושלום! שלעולם לא ילכו? חס ושלום! יש אצלנו בירורים מצויינים וצודקים בכל מקרה לגופו של עניין. הרב טננבוים, מסר בשם הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, שאין שום מקור בהלכה לפטור תלמידי ישיבה מצבא, ושהסתמכות על הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל היא שקר בשם התורה. אבל מצד שני אי אפשר לסגור את כל הישיבות, חס ושלום. אין זה ענין של פרטי הלכות, אלא עניין כלל ישראלי, וראשי הישיבות חייבים לעמוד על משמרת הגדלת התורה בישראל. כולנו מצווים במצוות הצבא, אבל יחד עם זה יש לנו אחריות על תקומת התורה בישראל. אין שום סתירה בין צבא וישיבה, אלא שלום מתוך הוקרה והערכה הדדית. וגם בישיבות חייבים לחנך בכל תוקף לחשיבות הצבא. כל קיצוניות אינה נכונה, ויש לראות את הדברים בשלמותם, ומתוך גבורת הרוח של "יגדיל תורה ויאדיר", נגיע לגבורת העוז.

==

==