שיעורי הרב שלמה אבינר

שאלה: ב"ה יש לי פרנסה טובה והכל מסתדר, אבל אני לא מרגישה בליבי שמחה בכל הטוב שיש לי. מה לעשות?

תשובה: את לא מרגישה שמחה בגלל שהתרגלת שתמיד טוב לך. את חושבת שזה מובן מאליו. מה הפתרון? כתוב במסילת ישרים (פרק ח'), שאדם צריך לחשוב על איך כל החסדים שיש לו הם לא מובנים מאליהם. אם יש לך כסף, זה לא מובן מאליו, כי להרבה אנשים אין כסף. אם יש לך בריאות, זה לא מובן מאליו, כי הרבה אנשים חולים. אם אדם חולה, זה לא מובן מאליו שאדם מחזיק מעמד בחוליו.

חכמים אומרים לנו שהסיבה שאנו יוצאים לגור בסוכה שבעה ימים היא כדי לזכור שפעם גרנו בסוכות, ועכשיו, ב"ה, יש לנו בתים. זה לא מובן מאליו שיש לנו בית, כי יש אנשים שאין להם בית. כדי להעריך את אושרו, אדם תמיד צריך לחשוב על החסדים שד' מעניק לו.

מסופר על רבי אברהם אבן עזרא שנאלץ לנדוד עד לאנגליה והיה שם מאוד עצוב. הוא היה גם חולה, גם בלי כסף וגם בלי משפחתו. תלמידיו שם אמרו: לפחות נוכל לפטור בעיה אחת - ניתן לרבנו כסף. אך הם ידעו שהוא יסרב לקבל מהם במתנה, לכן הם החליטו להניח מטבעות זהב בדרך בין ביתו לבית הכנסת כדי שימצא. כמובן, הם הניחו אותם באופן שעל פי ההלכה זה נחשב הפקר ולא צריך להחזיר. לאחר שהניחו את המטבעות הם הסתתרו מאחורי עצים לראות מה יקרה. הם ראו את רבם יוצא מביתו והנה הוא הולך באופן מוזר ומשונה.

הוא צועד כמה צעדים, ניתקל בעץ, נופל, קם, מגשש עם ידיו ולא רואה את הכסף. כך הוא הולך, כמו שיכור, ובסוף מגיע לבית הכנסת. התלמידים ראו במפח נפש שלא הצליחו במשימתם המבורכת. הם ניגשו לרב ושאלו אותו: "רבנו לא ראה את הכסף"? "לא" השיב להם. "למה רבנו הלך ככה"? ענה להם: "פה אין לי משפחה, אין לי כסף ואין לי בריאות הגוף. לכן חשבתי לעצמי: אילו הייתי אדם עיוור והיו אומרים לי שיש מנתח מעולה באנגליה שיוכל להשיב לי את מאור עיני. אלא שהטיפול ייקח הרבה זמן ולכן אצטרך להיפרד ממשפחתי. ושהטיפול הוא גם יקר מאוד ויעלה לי בכל כספי. ובנוסף יהיו גם תופעת לווי לטיפול שיגרמו לי לחלות. האם הייתי מוכן לעבור את הטיפול? השבתי לעצמי שבשביל שאוכל לראות בוודאי הייתי מוכן לסבול את כל זה. אז הלכתי כל הדרך בעיניים סגורות. הגעתי לבית הכנסת, פתחתי עיניים ואמרתי בכוונה עצומה: "ברוך אתה ד' - פוקח עיוורים".

כתוב בכל ספרי המוסר שאדם צריך להקדיש מחשבה לחסדים שד' עושה לו. אנו מזכירים את זה כל היום בתפילה וכל ספר תהלים מלא מזה. אנו כל הזמן חוזרים וחוזרים על החסדים שרבש"ע נותן לנו כדי שנזכור שהם לא מובנים מאליהם: "הטוב, כי לא כלו רחמיך, והמרחם, כי לא תמו חסדיך, כי מעולם קווינו לך" (ברכת ההודאה, "מודים" בשמונה עשרה).

אנחנו צריכים להודות לד' על מה שיש לנו.