שיעורי הרב שלמה אבינר

ידידי בלב ובנפש, הג"ר אבי רונצקי זצ"ל, מזכיר את הקדושים הגיבורים שהיו לנו מימי קדם, שהיו טהורים וקדושים ותמימים ותלמידי חכמים ועדיני נפש וענווים ובעל מידות טובות, ויחד עם זה גיבורים ולוחמים ופועלים ועושים ואמיצים בלי חת ובלי מורא.

הוא מזכיר לנו את דברי חז"ל על עדינו העצני, אותו גיבור של דוד המלך, הדומה לדוד המלך, שבצאתו לקרב היה קשה כעץ, ובשבתו בביתו על התורה ועל עבודה היה עדין שבעדינים (מועד קטן טז ב).

העוז והענווה לחי העולמים, וכן הוא אצל הצדיקים ההולכים בדרכיו.

בגלות נפרדו התכונות, - הטיפוסים הקדושים היו על פי רוב חלשים בתחום המעשי, ולעומתם החמושים בעוז המפעל לא הצטיינו בעדינות נפש. עתה עם תחית האומה בארצה על פי תורתה, חוזר ומופיע זה טיפוס האידיאלי אשר פי שנים ברוחו.

כאשר הרב אבי רונצקי לימד בישיבה, הוא היה כולו רוך ונועם עדנים, וכאשר פיקד בצבא, היה כולו מלא עוז וגבורה.

לכן טבעי שבהיותו רב ראשי לצה"ל, שקד למנות רבנים צבאיים שהיו בעצמם קציינים קרביים. הוא היה אומר: כהן משוח מלחמה אינו מי שנושא נאום נלהב לחיילים וחוזר לו למשרדו המחומם, אלא מי שיוצא להילחם איתם. וכן היה נוהג בעצמו ונכח במבצעים הקרביים של צה"ל.

אי אפשר לתאר את גודל אהבת ישראל שלו לכל יהודי ולכל חייל. הוא לא היה צריך לכפות על עצמו אהבה זו מכוח ציווי אלהי, אלא היא זרמה באופן טבעי מעומק אישיותו הטהורה.

כשם שבהיותו ר"מ בישיבה וראש ישיבה, הוא אהב כל תלמיד, יהיה אשר יהיה, והקדיש לו מזמנו ולבו בלי חשבון יומם וליל, כך אהב כל חייל, אהבת נפש עמוקה, ממש התאהב בו, ועשה למענו ככל שיכול.

גם בהיותו רב ראשי לצה"ל, קידם הרבה ענייני תורה ותבא, אך לא בכוח סמכותו, אלא מתוך יחסיו הידידותיים האמיתיים הכנים עם המפקדים.

זה האיש, התלמיד חכם הגדול, כפי שאפשר היה לשמוע בשיעוריו, ואפשר לראות בספרי הלכה שלו "כחיצים ביד גיבור", ארבעה כרכים, על הלכות צבא; זה הלוחם האמיץ, שלא פחד משום דבר; זה אוהב ישראל הגדול האמיתי ללא הבחנה בין יהודי ליהודי; זה האדם שבגיל מבוגר החליט לתרום כליה, ועקב זה התגלתה מחלתו האנושה, אותה הוא נשא בסבלנות בלי להתלונן על יסוריו הגדולים.

כאשר מסתכלים על דמותו, אי אפשר לא להתאהב בו.

חבל לי עליך, ידידי ורעי שעלית למרומים. מאוד תחסר לנו. הלואי ונזכה ללמוד ממך וללכת בדרכך.

תהיה נפשך צרורה בצרור החיים עם כל נשמות החכמים הקדושים הגיבורים.

והנני מצרף מאמר שכתבתי בעניי לפני עשרים שנה על דרכו הפסיקה של הג"ר אבי רונצקי

זהו גיבור

הספר "כחיצים ביד גיבור" על הלכות צבא לרה"ג אבי רונצקי, שהתקבל בהערכה גדולה ע"י תלמידי חכמים, זכה עתה לסקירה מחקרית מעמיקה, שהדגישה את ייחודו וחדושו של ספר זה, ויחד עם זה העלתה ביחס אליו כמה שאלות עקרוניות חשובות מאוד, שאולי אוכל לתרום קצת לפתרונן, הן מפני הכרתי מקרוב את הרב אבי רונצקי המכהן כר"מ בישיבתנו שנים רבות, הן מפני שזכיתי להיכנס בכור היצירה ההלכתית של תשובותיו, כיון שהמחבר בענוותנותו נהג כמעט בכל תשובה להתייעץ עם חבריו לישיבה במשא ומתן של הלכה.

מחבר אותה סקירה מזכיר את היתרון הגדול בפסיקת הלכה שמקנה למחבר היותו בעל ניסיון קרבי במשך שנים כקצין גבוה בצה"ל ביחידות הקרביות, ומעמיד יתרון זה מול היתרון של תלמיד חכם מגדולי הדור, אך בלי ניסיון צבאי, ומציין בהקשר לזה את הרופאים תלמידי החכמים המצוינים בהם זכינו בדור הזה. כמובן שמחבר הסקירה לא התכוון לומר שמעמדם זהה, שבוודאי אינו דומה רופא אשר מקצועו רפואה ויחד עם זה תלמיד חכם מפואר, לרב אבי רונצקי, שהוא בראש ובראשונה תלמיד חכם גדול זה עשרות שנים, עוסק יומם ולילה בסוגיות מסובכות בגמרא ופוסק הלכות בארבע חלקי השולחן ערוך, ויחד עם זה הוא יוצא למילואים חודש בשנה בתור סמח"ט, ובוודאי לא בגלל זה ייגרע חלקו בפסיקת הלכות צבא.

על כל פנים קיימת שאלה עקרונית שמעלה מחבר הסקירהי מי עדיף, גדול הדור שאינו מכיר באופן בלתי אמצעי את התחום בו הוא פוסק, אלא מפי מומחים, או תלמיד חכם הבקי באותה מציאות, שהרי אינה דומה שמיעה לראיה. נראה שיש פנים לכאן ולכאן, שהרי פסיקת הלכה מורכבת משנים: הכרת התורה והכרת המציאות (ע"י פירוש הגר"א על שיר השירים ג, ז).

ולא עוד שעצם השירות הקרבי בתפקידי פיקוד מוביל להתמסרות נפשית תדירית לסוגיות של צבא והלכה, מה שמסייע לכוון להלכה, כמו שכתב המהר"ל מפלאצק שאפילו גאון גדול שבקי בכל התורה אך לא נתייגע בה כל כך ,וקטן ממנו שאינו בקי בכל התורה אך נתייגע בה, יכול לכוון את האמת בה יותר ממנו ושתהיה הלכה כמותו (שו"ת משיבת נפש טז).

אמנם שאלה זו אינה נוגעת לנדון שלנו, כי הרב אבי רונצקי לא סמך עך מומחיותו הצבאית, אלא מלבד התייעצותו עם רבנים בני גילו בישיבה, הוא עמד במשא ובמתן עם גאוני הדור. למשל, שאל באריכות על הרבה תשובות את הגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג, שגם עבר על מקצת הספר ונתן הסכמה, ושוב עבר על הספר כולו והעיר הערותיו שהינן מצורפות לספר. גם הגאון הרב אביגדור נבנצאל עבר על הרבה תשובות והעיר הערותיו.

אך באשר לשאלה העקרונית, מי עדיף, אולי נראה שאפשר לחלק. אם מדובר בפסיקת עקרונות הלכתיים כלליים מחודשים, ודאי שגדולי הדור עדיפים, ויתר על כן, מסתבר שרק הם רשאים לפסוק בנידון. אבל אם מדובר בשימוש אותם כללים גדולים כדי לפסוק הלכה במציאות מסוימת מסובכת שחשוב להעריכה נכונה, אז תלמיד חכם שחי באותה מציאות, הנו עדיף. משל למה הדבר דומה: בהגדרת הפסד מרובה. הפוסקים שלנו עם כל גדולתם נמנעו מלקבוע סכום כספי, אלא קבעו גדר: הכל כפי ראות עיני המורה. וכן הוא לגבי גדר שעת הדחק. זכר לדבר, גדול ישראל אחד שבחוץ לארץ התנגד להיתר מכירה בשנת שמיטה על סמך הידיעות שנמסרו לו, וכאשר הגיע לארץ ישראל, קיבל תמונת מציאות אחרת, ופסק להיתר. או בתחום אחר: מרן הרב קוק, שבוודאי חרת את ארץ ישראל על ליבו ומוחו גם בגלות, אף העלה כמה כיווני מחשבה ביחס להערכת הדור, וכאשר הגיע לארצנו, קבע הערכה מגובשת וברורה מאוד במאמר "הדור".

מחבר הסקירה מעלה עוד שאלה עקרונית: שמא הרבנות הצבאית היא הסמכות היחידה בהלכות צבא בתור מרא דאתרא, ואין רשות לאף תלמיד חכם לפסוק בענייני צבא.אך מה נעשה כאשר רוב הספרים בנידון לא יצאו מהרבנות הצבאית. אמנם שאלה זה אינה נוגעת לנידון שלנו, שכן שהרב אבי רונצקי הירבה לשאול את הרה"ג הרב אבידן, סגן הרב הראשי לצה"ל ופוסק מובהק. אך לגופו של עניין, נראה שסמכותו של המרא דאתרא, היא בתחום שקיבלו אותו, הן מכוח החלטה מפורשת הן מכוח המנהג והמציאות. ואכן הרבנים הראשיים הצבאיים ממלאים תפקיד חשוב וחיוני ביותר, אך הם טרם בצרו לעצמם מעמד של פוסק ראשי בענייני צבא, וקל וחומר בתחום הקרבי מסיבות שונות שלא כאן המקום לפרטן, ויישר כולו של מחבר הסקירה שעורר נקודה זו, ונקווה לתקנה במהלך השנים.

מחבר הסקירה העלה שאלה שלישית לא פחות חשובה. הוא ציין בצדק שהרב אבי רונצקי מעלה את סף הביטחון יותר גבוה מאשר פיקוד צה"ל ומתיר על פי זה חילול שבת - אמנם במקרים בודדים יוצאים מן הכלל. דוגמה: נשיאת נשק בשבת בכל מקום וריבוי סיורי אבטחה. מי יותר מומחה בהערכת סיכון, הפיקוד הצבאי הגבוה או מפקד שהוא תלמיד חכם? ושוב שאלה זו אינה נוגעת לענייננו, כיוון שהרב אבי סגן אלוף רונצקי, אינו חולק על הפיקוד העליון אלא יודע שדעתו מקובלת על הפיקוד, אבל זה האחרון רואה לנכון שלא להקפיד על כך מטעמים שאינם צבאיים טהורים, כגון חוסר כוח אדם או עומס יתר.

אך לגופו של עניין, ייתכן בהחלט שפוסקים ידרשו יותר בענייני פיקוח נפש מאשר קצינים או רופאים, כי "סכנתא חמירא מאיסורא". וידועים דברי ר' חיים מבריסק, שהוא אינו מיקל בשבת אלא מחמיר בפיקוח נפש. דוגמה: "המגיד משנה" פוסק שכאשר יש פיקוח נפש, מותר לעשות למען החולה לאו דווקא מה שיציל את חייו אלא כל מה שצריך לו (מ"מ על רמב"ם שבת ב יד). יש שהסבירו שהוא סובר כמאן דאמר ששבת הותרה לגבי פיקוח נפש ולא רק דחויה. אך יש גם פוסקים שסוברים דחויה ובכל זאת פסקו את דינו של המגיד משנה, כי לדעתם גם למאן דאמר דחויה, עשו את השבת כמעט כהותרה ברוב המקומות.

למשל הרדב"ז מסביר שאם לא נעשה לחולה דברים שיש בהם קצת צורך, נבוא להימנע גם מדברים שיש בהם צורך הרבה, ואפילו ספק ספקא של פיקוח נפש דוחה שבת (שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קל). וכן האדמו"ר מסוכאצ'וב מבאר שחולה שיש בו סכנה, הואיל והוא מסוכן, כל מה שיחסר לו, יצטרף החסרון ההוא אל הסכנה שיש לו בלאו הכי (אבני נזר או"ח תנג ה). ובמלחמה הורחבה האומדנא מאוד מאוד (עיין רמב"ם הלכות מלכים ח א רדב"ד וכ"מ). והגדיל הגר"ש גורן לקבוע שבמלחמה, השבת הותרה (שו"ת משיב מלחמה). ובכל אלה החמירו מאוד הפוסקים למרות שלא ברור שרופאים היו לוקחים את כל השיקולים האלה בחשבון. לכן אין זה מן הנמנע שפוסקים ידרשו מקדם בטיחות יותר גבורה מצה"ל עצמו.

פסקים בלי מקורות

נקודה אחרונה העלה הרב מחבר הסקירה, האם פסיקה בלי מקורות היא מותרת? גם כאן, אין זה נוגע למחבר שלנו, שכן הוא תמיד ציין מקורות, חוץ מאשר מקומות בודדים, אבל בהם הוא ציין נימוק הלכתי ידוע ומפורסם, ששווה לציון מקור. לכן, לא נדון בשאלה זו שכמובן אינה ייחודית להלכות צבא, והתבארה הרבה אצל רבותינו הפוסקים. יישר כוחו של מחבר הסקירה, אשר זיכה אותנו בסקירתו המצוינת בגישתה התלמודית מחקרית, והעמיד אותנו על נקודות חשובות אלה, מה שבוודאי יוסיף רבות להערכת ספרו של הרב אבי רונצקי ולפסקיו בהלכות צבא.

וכמובן יישר כוחו של הרב אבי רונצקי עצמו, שהוא – כפי שהגדירו מחבר הסקירה – עדינו העצני, אשר פי שניים ברוחו, גיבור במלחמתה של תורה ויחד זה גיבור במלחמה כפשוטה. אכן זהו גיבור! אשרינו שזכינו שעם ישראל הקם לתחייה בארצו מקים מתוכו בנים כאלה (הודפס בספר כחיצים ביד גיבור ב 137).

• פורסם בשאילת שלמה 540

==

==