שיעורי הרב שלמה אבינר

יש אנשים הלומדים תנ"ך בגובה עיניים. הם אינם מאמינים שאותם גיבורי עולם היו מלאכים. אבל יש ללמד עליהם זכות: הם מעולם לא פגשו מלאך. אך אלו שפגשו מלאכים בדור שלנו, להם אין כל קושי להבין שאלו הקדמונים היו מלאכים עליונים עוד יותר.

אכן גם על הדורות שלנו נאמר: אם הרב דומה למלאך ד' צבאות, ילמדו תורה מפיו. וכן יש מלאכיות, ואחת מהן היתה בתוכנו: הרבנית חנה טאו זצ"ל. אמנם פגשתיה בחטף, אך די היה בזה להסתנוור מגדלותה, וכן זכיתי לקרוא הרבה משיעורי רבנו הרב צבי יהודה בכתב ידה.

ב"ה יצא לאור ספר עליה "אל אשר תלכי", ואני הדל, אביא מקצת דברים ששמעתי עליה, שכנראה אינם כתובים בספר, וגם מאה ספרים לא יספיקו. גם לא אכתוב מסודר. אמנם היא היתה מסודרת מאוד, אך גם מעל הסדר.

הרבנית חנה היתה מנהיגה גדולה, אך לפני הכל היתה כולה חסד באופן מופלא. ובכלל, היתה מה שמכנים

נשמה חדשה, נשמת פלא. כיתומה מאב, וכמי שנדדה עם אמה ואחיה הקטן בזמן השואה, לא זכתה ליַלדות בריאה. ובאותם ימי רעב, הרעב שלה היה לריבונו של עולם. כנערה היתה אומרת: "אני שלא גדלתי אצל הורים, הייתי צריכה לברוא הכל מחדש, לבנות את עצמי. אין לי זכרונות של חיים משפחתיים, כאילו אני האדם הראשון, נבראתי ראשונה, הכל עלי לעשות בעצמי. אחר כך הבנתי שזו הבעיה של דור שלם".

אכן מי שנפגשה איתה, חשה מעין טבילה של מי טוהר, מפיה, מכוחה - מחנה גדול של נשים לומדות תורה, ומעל הכל, אמהות, ועקרות בית פשוטות. היא היתה התלמידה הראשית של רבנו הרב צבי יהודה, וכך הוא התייחס אליה. בתחילת השיעור היה שואל: "הרבנית חנה פה?" היתה משפילה עיניים ומתיישבת בצניעות עצומה לשמאלו, שם היה שמור לה מקום. היא היתה מקשיבה לכל מילה ממנו בשקידה עצומה, מקשיבה ורושמת. היתה ספוגה בתורת רבנו: הלכה, אגדה, דברי חז"ל, אמונה.

זאת הרבנית חנה: פשטות, אצילות, צניעות, חסד ללא גבול, דיוק הלכתי בכל פרט. גם אֵם מסורה. פעם קנתה פלאפל ואמרה בדמעות: "כשאני מצליחה להכין ארוחה טעימה לילדיי, זה שווה לי יותר מכל השיעורים שאני מלמדת".

טוב הלב שלה קרן מן העיניים, מן הלב ומן המעשים. גם בעת מחלתה הקשה, יצאה החוצה והסירה את הפתק: נא לא להפריע. וגם אז, היתה קמה בפני זקן וזקנה.

אהבת ד', אהבת עם ישראל, אהבת אם. כשהיתה בכותל, היתה בוכה על עם ישראל. לימדה את הנשים שוב ושוב מה זה להיות עם, עם של נצח.

אך יחד עם טוב הלב, ידעה גם להיות תקיפה כשנדרש, כגון במחאה הנוראה אחרי רצח רבין, או כשנתלו שלטים נוצריים בשער יפו. בעניינים פרטיים היתה שתקנית עצומה ובעניינים כלליים כמו לביאה.

לימדה ולימדה אמונה לנשים. היתה אומרת: "אמונה זה לא רגש, אמונה צריך ללמוד". לימדה ענווה והסבירה: "ענווה זו התכללות". ועם זאת הדגישה "מה שצריך ללמוד, זה אִמהוּת". לכלות הסבירה את פשר הנישואים: "אנחנו יוצאות להילחם שהחיים האלה יצליחו", ולמדריכות כלות אמרה: "אנא למדו אותן הכל, ממש הכל". לנשים עם קשיים בזוגיות, היתה פותחת ואומרת: "אמרי לי דבר טוב אחד שאת רואה בו".

יומם וליל, ללא הפוגה, נכנסו אליה נשים במצוקה קשה, והיתה מקבלת כל אחת באהבה עצומה ומנחמת. אף שהיתה שתקנית עצומה, הנה במצבים אלה המילים שפעו מפיה. לאשה שהיתה במצב נפשי קשה, אמרה: "הרי דוד המלך אומר: 'אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח', והיה צריך לומר: בך אני בוטח. אלא במלחמה אני בוטח, בעצם זה שהבאת עלי מלחמה, יודע אני שאני יכול לה, אם לא כן, לא היית מביא אותה". היא ענתה לכל מי שפנתה אליה, מביטה לתוך עיניה, מניחה יד על כתפה ומחזקת. פעם תפסה אשה בכתפה ואמרה לה בהחלטיות: היי שמחה, היי כבר שמחה! ואז שילבה זרועותיהן ואמרה: בואי, נלמד משהו יחד. נהגה לומר: "אשה צריכה לפעול מזוויות ביתה". "חכמת נשים בנתה ביתה ואיוולת בידיה תהרסנו. כדי לבנות בית צריך הרבה חכמות, אך כדי להרוס אותו, די באיוולת אחת, כמו כלי זכוכית".תלמידה נשואה עברה דירה מירושלים, מאוחר בלילה הגיעה הרבנית חנה יחד עם בעלה הגאון ר' צבי להיפרד מהם, והביאו להם במתנה את כתבי החפץ חיים.

הרבנית הקדושה הרגישה את הכאב של כולם. פעם הלכה עם אשה אחת לתחנה מרכזית עם סל מלא כל טוב, ונתנה אותו לאשה המנקה שם שירותים, אשה מרת נפש וערירית שצעקה על אנשים. הרבנית חנה הסבירה לה שהיא עצמה עברה את השואה.

אשה עמוסה בצרות באה אליה ביום חמישי אחר הצהרים ולא הרגישה שהזמן עובר. כאשר נעשה מאוחר אמרה הרבנית חנה: בואי נלך לקנות צרכי שבת. בחנות עמדו על סף סגירה ומישהו כעס עליה: מה את באה עכשיו?! היא נעמדה מולו בלי הגה עד שגמר לכעוס, והלכה לקופה לשלם בראש מורכן מצער.

כל אשה שפנתה אליה הרגישה שבאותם רגעים היא כולה שלה. לאשה שבורה שביקשה ממנה להיות לה למשענת, השיבה: "שטויות, את תהיי משענת לאחרים". ולפעמים כשאשה סיפרה על מצב נפשי קשה, היתה אומרת: "גם לי זה קרה", אך לא היתה מפרטת.

בנוכחותה חשו הנשים כי אין קיום לכל ההבלים שאנשים קוראים 'חיים'. לא היו בביתה שום מותרות וקישוטים, גם לא במזון, ואפילו לא ביסקוויטים פשוטים. ביום חול: לחם וגבינה לבנה. ובשבת, אוכל פשוט: חלה, מרק, עוף, אורז.

סיפרה אשה שהרבנית הכינה לעצמה אוכל ללא שום תבלין, וכששאלה כיצד אפשר לאכול כך השיבה לה: מה זה חשוב? זה מה שהרופא אמר לי לאכול. ולעסה לאט לאט את האוכל. בכל הבית היה רק ראי קטן אחד במקלחת במצב מאוד לא טוב. היא השתמשה בו רק כדי לסדר כיסוי ראש. אשה שאלה אותה: אין לך ראי אחר בבית? השיבה: אין צורך בראי. הוא לא נחוץ ולא טוב. גם תמונות לא היו בבית, לבד מאחת. הבית היה נקי באופן חריג, אף על פי שכל הזמן נכנסו ויצאו משם עשרות אנשים ונשים. היה תמיד ריח נעים. כשהיתה שוטפת כלים ביסודיות האופיינית לה, היתה שוטפת את הברז עצמו ומנקה במטלית את כל השיש.

גם כשהיו אורחים לסעודת שבת, לא ביקשה עזרה מאיש: קמה, הגישה, פינתה, הכל בשקט עליון, בתנועות מדויקות ובטוחות.

נשים שפקדו את מעונה יום ולילה, מעולם לא ראו אותה לבושה ב"בגדי בית", תמיד היתה מכוסה מכף רגל ועד ראש. היתה בעלת צניעות עצומה. מובן מאליו שאיש לא שמע הד קולה בשירה. אך בפני נשים היתה שרה בקול אלט צלול ועמוק שלא שמעו מעולם.

לרוב, היתה רצינית מאוד ולא חייכה, אבל כאשר ילדים באו אליה, היתה גוחנת מעליהם וצוחקת צחוק עמוק הדומה לצחוק של ילדים. וכשאשה הגיעה אליה עם תינוקה, היתה מיד מחייכת אליו במאור פנים.

ומקצת על אהבת ארץ ישראל: על אדן חלון המטבח, היו עציצים שהיתה מנביטה בהם גרעיני תמר או אבוקדו ומכינה אותם לשתילה. הם נשתלו במקומות רבים בארץ. התמונה היחידה בביתה היתה תמונה גדולה שהכינה לילדה הבכור, המורכבת מגלויות צבעוניות של ישובים, נופים ופרחים מהארץ.

כל תנועותיה היו הרמוניות ובטוחות.

קיימה "בכל דרכיך דעהו", כפי שמוסבר בספר מוסר אביך למרן הרב קוק. בכל דבר טוב שעשתה, היה הקדוש ברוך הוא שורה עמה. בגיהוץ חולצה לבעלה, בהדחת כלים, בברירת אורז, בהקשבה לאשה, במשלוחי מנות ובהכנות לשבת, וודאי בשעה שלימדה. היתה מזרזת את הבנות ללמוד: "כל אחת תלמד. תלמדנה זו עם זו או בקבוצות. כל הזמן ללמוד!" פעם אשה ביקשה ממנה: את יכולה ללמד אותי משהו? התכרכמו פניה: "מה פירוש 'תלמדי אותי'?! נלמד ביחד".

פעם נכנסה לשיעור מול שמונים בנות מכיתה י"א, תחילה התיישבה בפינה בפשטות מוחלטת. כולן חיכו בדממה, והיא יושבת בשתיקה ראשה מורד, מכונסת בעצמה. אחרי זמן מה, הרימה ראשה ואמרה: "צריך ללמוד אמונה. אמונה איננה רגש אלא חיבור כמו 'וידע אדם את חוה אשתו'," וכך המשיכה בעוצמה רבה. כשהיתה צריכה לצטט את מרן הרב קוק, היתה שולפת את הספר ופותחת מיד במקום הנדרש. בקיאות, שליטה, למדנות.

בשיעורים, קולה היה כקול שופר במעמד הר סיני, התחילה בקול חלש, לאט ובשקט, קולה היה הולך וחזק, ואחרי שעה, היתה מדברת בשטף, בבהירות, בהחלטיות, בלי להפסיק.

גם כשלא הרגישה טוב והשתעלה, הלימוד השכיח ממנה את הכל – פלא לא יאומן.

בשיעורים, הכל היה מדוד ושקול. בלי צחוק ובלי חיוכים. לא פחד קהל, לא פאתוס, לא מילים גבוהות, לא גמגום, לא הצטנעות, לא ריצוי הזולת, כולה תורה, כולה דבקות עליונה, כולה אמת, כולה דעת. ועם זאת, פעם, כאשר בעלה הגאון ר' צבי נתן שיעור והיתה צריכה לעבור ליד חדרו, שמעו שאמרה: אני מתביישת ממנו שאני מלמדת. בשבת ישב בעלה בראש השולחן, והיא בפינה לידו, יושבת בשתיקה, לא אומרת מילה, מקופלת בתוך עצמה מתוך חרדת קודש לבעלה. כאשר הלכה איתו ברחוב, תמיד הלכה קצת אחריו.

היא עצמה נולדה בשנת ת"ש. כל משפחתה הוכחדה מלבד אמה, והיתה נוסעת לבקרה במסירות עצומה. ועל אף כל הנוראות שעברה, הן כילדה קטנה, הן כנערה יתומה, והן כעולה חדשה, מעולם לא שמע ממנה איש מילת תרעומת. אדרבה, תמיד דיברה על אור הישועה הזרוח בציון, ועל התקדמות האומה בכל המובנים.

היתה לה גבורה אמיתית, שאי אפשר לתאר, לקום ולעשות, לנצח כל חולשה פיזית ונפשית. לא הרתה אחרי בנה חמש עשרה שנה, ועם זה היתה שמחה בכל אשה הרה, בתינוקות, בילדים . מחייכת אליהם במאור פנים שלא מן העולם הזה.

                          * 

איזו אשה היתה הרבנית חנה?

אשה שמסתכלת אל התוך הפנימי בסבלנות ובאהבה ללא חשבונות; אשה שמאזינה לאשה, מכילה לגמרי את צרתה או את שמחתה; אשה שהיא סַבָּלית אמיתית, נושאת את כאב היחיד והאומה כמו את השמחות והישועות, רואה את האלהי שבכולם, ומתוך כך עוזרת לו לגלות כוחותיו; אשה שעובדת בעבודות היומיות השוחקות, המתסכלות, ומרגישה שדווקא בהן מתמצה לב האומה, בהיות אותם מאמצים קטנים חלק מדבר גדול; אשה שצמאה יומם ולילה ללמוד וללמד את התורה הגואלת של מרן הרב קוק ורבנו הרב צבי יהודה; אשה שיש לה מנוחת נפש לקבל את המצוי הלא כל כך אידיאלי בעולמה הפרטי והכללי, מתוך שלווה אין סופית, מתוך אמונה שדווקא בו גנוז הטוב הגדול;

אשה שנושמת את התורה הגואלת, מנשימה את התורה הגואלת, פועלת את התורה הגואלת; אשה עם שתיקה עמוקה מלאה תבונה ואחריות נאצלת; אשה עם דיבור מחושב, צלול, שקול, רגוע, כמונה מרגליות, ויחד עם זה חיוך של שמחת אמת הנובע ומפכה ממעמקי הנפש, וקול צחוק כפעמוני זהב; מביטה על הכל בעין טובה, עֵינָא דכּולָא חיורא, מתוך ידיעה ברורה שהאמונה יוצרת מציאות; מתאמצת עד כלות כוחותיה הפיזיים והנפשיים להביא אור למישהי סובלת, עזובה, דחויה, בודדה; חיה את העולם האמיתי הנצחי ולא את עולם השקר וההבל, ומתוך כך קובעת סדרי עדיפויות נצחיים, קדושים, כגון ללמוד תורה, לשד חיינו, לשד כל הדורות הבאים ולשד כל העולמים; לא באה בדרישות ובטענות, בתביעות וצרכים שבאים ממארב תרבות המערב, אך באמת אפשר לוותר עליהם; מקיימת בעצמה "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל"; בעלת ענווה וצניעות אמיתית המתגלה בכל פירור מחייה, ברוח ובחומר; אשה מלאה חן, חנינוּת ונוחם ומורה לאלפי ולרבבות בנות ישראל; נשמתה מושקת כולה בטל אורות נשמת כנסת ישראל...

                          *

ועכשיו אתם מכירים את הרבנית חנה? לא!! כפי שאינכם מכירים את מרים הנביאה שעלתה למרומים בעשרה בניסן כך אינכם מכירים את הרבנית חנה שעלתה למרומים בעשרה בניסן.

הרבנית המלאכית הקדושה.

• פורסם בשאילת שלמה 596

==

==